הדבר הכי טוב, מבחינתי, שקרה בשנה האחרונה במוזיקה, התחיל ב27.8, עם תחילת הסוף של "מבצע צוק איתן", כשעמעמו את האורות על הבמה של הזאפה בהרצליה. קובי אוז עלה להופיע עם חליפה סינית זהובה ואקסטרבגנדית משהו, כמיטב המסורת הטיפקסאית שדממה יותר מדי זמן, והצטרף לשאר חברי הלהקה שהתאספו מכלל ההרכבים שידעה טיפקס לדורותיה. נכון, הם לא נראים כמו פעם, מוטי יוסף העלה קצת במשקל, קמט קטן הופיע על מצחו של רמי יוסיפוב אבל הוא עדיין נראה משונה כתמיד וכמובן תמיר ימיני שגילה את אלוהים ונתן עבודה על הקלידים כאילו היו ספרי הקודש.

 

כשאוז התחיל לזמזם את השיר הראשון בהופעה, "אל תשכחי לזכור אותי", חטפתי פלאשבק מהטיול השנתי בכיתה ו', יושבת במושב האחורי של האוטובוס עם הדיסקמן, מקווה שיקום רופא ימציא ניתוח. טיפקס היו פסקול חיי, בזמן שכל חבריי היו ילדי אור הירח אני הייתי פרח השכונות. כשהתחילו השמועות על הקאמבק של טיפקס, לא ממש האמנתי, כמו מעריצים רדומים אחרים שמסתפקים בערוץ היוטיוב של הלהקה (שדי ממצה את כלל היצירות של הלהקה יש לציין לחיוב). שש שנים אחרי ההתפרקות, סוף סוף נזכה לראות את שבעת המופלאים על הבמה, מחזירים עטרה ליושנה. הכאפה המצלצלת לה זכו אחרי הופעתם באירוויזיון, כשהופיעו עם שיר נבואי על הבמה בהלסינקי ב2007. הקהל האירופאי, איך נאמר, פחות התחבר ושלח את "push the button" חזרה לארץ ישראל מיד אחרי חצי הגמר. עם או בלי קשר לפיאסקו הארוויזיוני, הלהקה התפרקה מעט אחרי החוויה אותה הגדיר קובי אוז כ"אכזבה, אבל נהנינו". אחרי זה הגיעה ההודעה הרשמית של הלהקה על חזרה לפעילות, אמנם לא עם חומרים חדשים בינתיים, אבל הכל פתוח.

 

תמיד בלטו מעל השאר

 

 יחסית למדינה קטנה, חווינו לא מעט להקות מצויינות במרוצות השנים: כוורת, שגם התאחדה למופע חגיגי, אתניקס, היהודים, גזוז ועוד, אבל טיפקס תמיד הייתה אחרת. במשך עשרים שנה ותשעה אלבומים הם ניגנו ונגעו בכל כך הרבה סגנונות מוזיקליים ועלו לבמה עם כל כלי אפשרי, מאקורדיון עד חמת חלילים. הם עשו רוק, דיסקו (מניאק), ג'אז ואלקטרונית אבל הדבר שטיפקס ידעו לעשות יותר טוב מהכול זה לחבר צלילים ים-תיכוניים ופריפריאלים אותנטיים עם רוק תל אביבי. באמתחתם כל כך הרבה יצירות טובות שעדין מושמעות ברדיו באופן קבוע, אבל אין ספק שהלהיטים הגדולים שלהם הם אותם שירי עם סאבטקסט של מחאה אותנטית, אמיתית וכנה: "מה עשית?" (על האכזבה של הישראלים כנגד מדינתם שלהם), ו"בתוך נייר עיתון" (על האנשים השקופים, שהם בעצם, רובנו), שקיבלו את מנת חלקו בסגנון הטוניסאי של אוז. טיפקס הייתה להקה שלא התביישה לומר עוד בשנות ה-90 העליזות "כפרה", ולמרות שהרכבה מחולק יופי בין ספרדים ואשכנזים, עדיין יש בהם את הטון המזרחי שכל כך מאפיין אותם.  הם הצליחו להשחיל לתוך הפלייליסט ההגמוני-הלבן ששרר פה עוד בטרם אייל גולן היה "הזמר הלאומי", חפלה מרוקאית לתפארת שדרות, וכשביקשו מהקהל כפיים, הם קיבלו אותן. טיפקס עשתה חסד גדול למוזיקה הישראלית בכך שהיא הכניסה לה קצת שמח, לפתע צלילי הדרבוקות והסלסולים הפכו לנחלת הכלל. באופן אבסורדי, זאת להקה שאימצה תרבויות מוזיקליות מכל העולם ואיכשהו היא עדיין נחשבת ללהקה הכי ישראלית שיש.