top of page

המחאה השקטה

מאת: ליאור שרעבי  צילום: פייסבוק

מרסדס סוסה (1935-2009) נולדה בעיר "סן מיגל דה טוקומן" שבצפון ארגנטינה למשפחה ענייה, בת למשפחה מסטיסית ממוצא צרפתי-אינדיאני. היא החלה להופיע בגיל 15 לאחר שזכתה – תחת שם בדוי – בתחרות שירים ברדיו המקומי. כשהייתה בת 21 נישאה למלחין והזמר אוסקר מטוס, עברה עמו לפרובינציה של מנדוזה והצטרפה לתנועת "Nueva canción" ("השירה החדשה") – פרויקט תרבותי-חברתי שפעל ברחבי היבשת להחזרת השורשים למוזיקה הלטינו-אמריקאית. יוצרי התנועה שאפו להפיח חיים מחודשים בזמר הלטינו-אמריקאי על בסיס מסורות מוזיקליות של התרבויות הילידיות באמריקה הלטינית – תרבויות אינדיאניות, אנדיוניות, אפריקאיות וספרדיות – תוך דחיית השפעתה של המוזיקה הבריטית והצפון-אמריקאית המסחרית. כמו כן, התנועה ביטאה קו שמאלני וביקרה בחריפות את דיכוי אזרחי היבשת על ידי השלטונות. ולכן, רבים מן הטקסטים ששרו סוסה וחבריה, עסקו בצדק חברתי ותמיכה בעניים ובחלשים. בהמשך חייה התגרשה סוסה ממטוס, ונישאה בשנית למלחין פרנסיסקו מסייטלי.

בשנת 1984, השיקה חברת אפל את המקינטוש הראשון, פרשת קו 300 טלטלה את מדינת ישראל, העיתון "חדשות" יצא לראשונה ואני נולדתי בקיבוץ משמר דוד. בשנותיי הראשונות גדלתי מחוץ לבית, בבית ילדים. אני זוכר מקלחות משותפות, ארוחות שישי בחדר אוכל מלא עד אפס מקום וגן שעשועים עם נדנדה בצבע אדום שפעם נפלתי ממנה ופתחתי את הראש. כשפרצה מלחמת המפרץ, אמי ההיסטרית ארזה שתי מזוודות וברחנו לארגנטינה לסבתא שלי.

 

כשהגענו למוזסוויל, עיירה קטנה בפרובינציה של סנטה-פה, הכל הרגיש לי חדש ושונה –האווירה הרגועה, האוכל המשובח, השכנים החביבים, ובעיקר המוסיקה שבקעה מאיזה טרנזיסטור קטן שעמד על השיש במטבח. למרות שבקושי הבנתי את השפה, הקשבתי בסקרנות בריאה של ילד בן שש, לביצוע בהופעה חיה של מרסדס סוסה לשירו של ליאון חיקו "Sólo le pido a dios" ("אני רק מבקש מאלוהים"). וכך, במרחק של אלפי קילומטרים מהטילים שריחפו מעל תל אביב, שמעתי לראשונה בחיי את הזמרת שזכתה לכינוי "קולה של דרום אמריקה" שרה: "אני רק מבקש מאלוהים/ לא להיות אדיש למלחמה/ היא כמו מפלצת ענקית ודורכת על התמימות המסכנה של העם". 

באוקטובר 1978, בשעה שהופיעה סוסה בפני 200 סטודנטים באוניברסיטת לה פלטה בסמוך לבואנוס איירס, פרצו שוטרים לאולם ועצרו אותה. היא שוחררה לאחר יממה והוטל עליה קנס של 1,000 דולר. סוסה חשה שהצבא והשירותים החשאיים עוקבים אחריה ביתר שאת, ולכן היגרה לאירופה ב-1980. בתחילה השתקעה בספרד ולאחר מכן עברה לצרפת. בתום שלוש שנים, לאחר שהדיקטטורה הצבאית נפלה, שבה סוסה בגאון למולדתה והמשיכה לשיר ולהופיע בחופשיות. המלודרמטיות בקולה העצמתי, העיבודים המרגשים, המקצבים הדרום-אמריקאיים האותנטיים והטקסטים העל-זמניים חיזקו את מעמדה המיתי כיוצרת הדרום-אמריקאית המשפיעה ביותר גם בעשורים הבאים, שבהם פעלה למען נושאים שהיו קרובים לליבה.

 

סוסה הקליטה בחייה מעל ל-70 אלבומים וזכתה בפרסים מוסיקליים רבים, כמו למשל שלושה פרסי גראמי על אלבומיה: "מיסה קריאולה", "אקוסטיקו" ו"קורסון ליברה". אך לא פחות חשוב מכך, היא זכתה להכרה בינלאומית בעקבות פעולותיה האזרחיות (מאבק בסחר בנשים, בעוני, בעוולות שלטוניות ועוד). בשנת 1992 היא קיבלה תואר "אזרחית כבוד" של בואנוס איירס; בשנת 1995, קיבלה את פרס "אשת השנה" מטעם האו"ם; ובשנת 2001, העניקה לה אוניברסיטת חיפה את פרס "אשת המופת" בשל "היותה פה לחלשים ולנדכאים, על מאבקה למען עולם טוב ודמוקרטי יותר".

בתחילת אוקטובר 2009, חזרתי לארץ מטיול של אחרי הצבא בדרום אמריקה. בטיסה  מבואנוס איירס לישראל, ישבתי ליד מוצ'ילר ישראלי שחזר גם כן מהרפתקת חייו. הוא סיפר שכואבת לו הבטן מרוב התרגשות לפגוש את משפחתו אחרי שמונה חודשים. חייכתי אליו וחשבתי על המשפחה שלי – זו שמחכה בטרמינל 3, וזו שנותרה בארגנטינה. תהיתי האם בכלל אזכה לראות שוב את הדודים מטוקומן או את סבתי ביום מן הימים. כי כשהמלחמות בארץ כבר לא "קיומיות", אין סיבה ממשית לארוז את המיטלטלין ולברוח. וחוץ מזה, התגעגעתי לקיבוץ, לחברים, לישראל. על כל פנים, המוצ'ילר שם אוזניות וצפה בסרט, ואני הדלקתי את נגן הMP3- שלי. עברתי על רשימת השירים ועיניי נפלו על "Gracias a la Vida" ("תודה לחיים"), שירה האלמותי של ויולטה פארה הצ'יליאנית, בביצועה המפורסם של מרסדס סוסה. הגברתי הכי חזק ועצמתי את עייני. כשהתעוררתי נחתנו בארץ. בשעה שחיכינו למזוודות, פתחתי את אתרי החדשות בנייד, וגיליתי שלאחר שנאבקה במשך שבועיים במחלת כבד, נדם ליבה של סוסה, בגיל 74. יכול להיות שאפילו הזלתי דמעה, והישראלי שלצדי בטוח חשב שזה בגלל ההתרגשות מהחזרה למולדת. אבל זו הייתה גם עצבות אמיתית על לכתה של הלוחמת האמיצה, שבקול האלט העמוק והחם שלה, הביעה את מחאתם של החלשים; אמנית שורשית ואותנטית שנתנה תקווה ליבשת שלמה. אז לקחתי את המזוודות, הסדרתי את קצב פעימות הלב  ורגע לפני שרצתי אל אמא, הבטתי למעלה ואמרתי:

 

"תודה לחיים, תודה למרסדס סוסה". 

במחצית שנות ה-60, לצד הפופולאריות הרבה של תנועת "השירה החדשה" בדרום אמריקה בכלל ובארגנטינה בפרט, סוסה הפכה לאחת היוצרות הבולטות בארצה. דרכה האמנותית, קולה העמוק והצלול, הטקסטים הפוליטיים הבלתי מתפשרים וביקורתה הגלויה כנגד השלטונות, חדרו ללבותיהם של רבים וקהל מעריציה גדל והלך. עשור לאחר מכן, החונטה הצבאית – שלטון צבאי רודני שפעל בארגנטינה בין השנים 1976-1983, וביצע מעשי אלימות זוועתיים בשם המאבק נגד השמאלנים ואויבי המדינה –  גרמה לה להבין כי מוטב שלא תופיע עם שיריה, וסוסה אף קיבלה איומים על חייה. 

מרסדס סוסה, אחת הזמרות הדרום-אמריקאיות המובילות ביותר שידע העולם, השפיעה על חייהם של רבים ממאזיניה במילים מרגשות ואידיאולוגיה שלא תמיד השתלם לשיר עליה

/ כתבות בנושא /

/ הרשמה לניוזלטר /

/ בבלי5 בפייסבוק /

עדי קרני

הזמרת ששרה בכורדית

בר קיאסי

אחרון הרומנטיקנים

יואן בן חיים

"אני המזרחית"

bottom of page