לנגן מוזיקה ערבית, בין אם זו מוזיקה של פאריד אל עטרש או של ציון גולן, זו משימה מורכבת, בעיקר עם הקהל הישראלי דובר העברית. קרה לך פעם שביקשו ממך להחליף סגנון?

 

"הייתה פעם אחת שמישהי ערביה ביקשה ממני לא לנגן מוזיקה עברית. סרבתי בתוקף. מעולם אבל לא ביקשו ממני לא לשים מוזיקה ערבית, בעיקר באנה לולו, זה פשוט לא הגישה של המקום. כן קרה אבל שביקשו ממני לגוון קצת את המזרחית שאני מנגן, אבל זה כבר עניין של טעם. לעומת זאת, ניגנתי לא מזמן באירוע של סגירת תערוכה אומנותית בדרום תל אביב, עם כל הפלייליסט שאני בדרך כלל מנגן, וחששתי מאיך המוזיקה הזאת תתקבל. מסתבר שהיא התקבלה מצוין, המון אנשים באו לשאול אותי מה זאת המוזיקה המקסימה הזאת, את השמות של המבצעים, מאיפה הם". מסתבר שכשמנגנים לקהל הנכון, הצמא והסקרנות של הקהל רק גדלה כלפי מה שהולך מעבר לגבולות ה-03.  

 

אנחנו מתים מפחד

 

אייל שגיא ביזוואי, 42, יודע דבר או שניים על מוזיקה ערבית, "זה דורש לתחקר ולהתעמק המון ברשת. הבעיה היא שאתה לא יודע כמה אירוע התרבות הזה שהתעדכנת לגביו באמת רלוונטי בארץ המוצא שלו. כלומר, אם עכשיו אני מקבל דיווח על איזה פסטיבל או אירוע מוזיקלי בקהיר, אני לא באמת יודע מה האימפקט שלו על התרבות המצרית. זה נובע בעיקר מחוסר התקשורת ביננו לבין העולם הערבי, מחוסר היכולת להבין מה נחשב לחשוב ומה נחשב לטפל בעולם הערבי".

 

הוא נולד בארץ למשפחת עולים ממצרים שהתאקלמה במהרה בחברה הישראלית, אך ספג את התרבות הערבית מסבתא שלו, ומהטלוויזיה הישראלית שהייתה בזמנו בראשית דרכה: "בזמנו, היו המון תכנים בשפה הערבית בטלויזיה הממלכתית והחד ערוצית של ישראל. מלבד תוכניות לילדים היה גם את הסרט הערבי המפורסם בימי שישי אחר הצהריים. כיום לא רק שהתכנים הללו נעלמו, לא רק שאנשים שחיים כאן אין להם מושג מה קורה מעבר לגבול, עכשיו גם שמעתי שח"כ, מרוקאי (!), מציע לבטל את הערבית כשפה רשמית בישראל, זה אבסורד. המון ישראלים היו רוצים להעביר את ישראל לאירופה, אנחנו מתכחשים לעובדה שאנחנו חיים במזרח התיכון. בעיניהם אנחנו וילה בג'ונגל, לא מתאימה להם כל הביצה הזאת".

 

הקהל הישראלי מתחיל בשנים האחרונות להתחבר יותר ויותר למוזיקה שלאו דווקא מתאימה לחגיגות הקציר בקיבוץ אלא יותר לרחבת הריקודים של החינות, בלי קשר למוצא של המאזינים. יעידו על זה כמות המאזינים שהולכת וגדלה לתחנות הרדיו האזוריות היותר פריפריאליות כגון רדיו לב המדינה או רדיו דרום. גילוי נאות, תחנת "רדיו דרום" אינה זרה לי, והיא הייתה מקור הפרנסה העיקרי שלי בשנים האחרונות. למדתי להבין את הטעם של המאזין הישראלי, את מה הוא אוהב ומתי הוא מחליף תחנה. אכן, יש יותר פתיחות למוזיקה מזרחית, אך עד גבול מסוים – אף שדרן שפוי לא יחשוב להפתיע את המאזינים שלו עם הלהיט האחרון של זוכה "כוכב נולד" בלבנון. אין למיינטסרים את היכולת להכיל מוזיקה שאיננה עברית במהותה, או שמבוצעת על ידי זמר יהודי. דודו טסה שר בעיראקית? עובר. שרית חדד מחדשת להיט טורקי? סביל. הלהיט האחרון של יארה, זמרת פופ לבנונית שנמצאת בפסגת המצעד הלבנוני – עד כאן.

 

אתה חושב שיש אולי סיכוי שהמוזיקה הערבית פחות תפסה את האוזן הישראלית בגלל שאנחנו רגילים למקצב מסוים, ושזו בעצם אי התאמה טכנית?

 

"זה  סתם תירוץ, אנחנו לא מתחברים למוזיקה הזאת כי אנחנו מתים מפחד מהעולם שסובב אותנו. אנחנו רואים במערב אירופה את התחנה התרבותית הכי קרובה. רוצה ספרות גבוהה? סע ללונדון. רוצה אוכל טוב? סע לאיטליה. רוצה שופינג? סע לפריז. מסביב יש לנו עושר תרבותי כל כך גדול, כל כך מגוון, אבל אנחנו מעדיפים לעמוד עם הלשון בחוץ כלפי כל מה שהמערב מייצר. אין לי שום דבר נגד המערב, אבל אנחנו שוכחים איפה אנחנו נמצאים".

 

בתקופת טרום המהפכה המצרית, כשעוד הייתי מבלה בסיני, נתקלתי לא אחת בתיירים מכל מדינות ערב האפשריות, שגילו בקיאות במה שהולך אצלנו, ולא, לא רק במוזיקה המזרחית תוצרת ישראל. "יש לך פה במקרה את האלבום החדש של הדג נחש? כן? יש מצב לצרוב אותו?", את זה אמר לי בדואי עם דרכון מצרי שמעולם לא דרך בישראל. תייר לבנוני שאל אותי פעם אם יצא לי להיות בהופעה של ציון גולן. כשהסברתי לו שהוא זמר די סקטוריאלי, הוא נחרד ולא הבין איך ציון גולן הוא לא הזמר הלאומי של ישראל. זוג בשנות ה-40 לחייהם מירדן סיפר לי איך יצאו בצעירותם להופעה של שרית חדד בעמאן. ובמילים אחרות, הגבול התרבותי קיים אך ורק בכיוון אחד.