"אני יכולה לשאול אותך משהו?" שאלה אותי דנה כשכבר הגענו לצומת פלוגות. "איך הצלחת להגיע לגיל 23 בלי לעשות שאחטה?!", העברתי יד עצבנית על עורפי. "את גם בתוך העולם הזה של התקשורת", הוסיפה אדר מהמושב הקדמי, "זה מה שעושים שם רוב הזמן לא?" הנהג הסתכל עליי מהמראה הקדמית. "את פשוט זוכרת מדי את הסיפורים של היסודי", הסבירה דנה, "על אנשים שנכנסו לסרטים מסמים קלים, צאי מזה. זה חרטה! אולי עשרה אחוז מהאוכלוסייה אלרגיים". "אני מעשנת מגיל 16", אדר הוסיפה, "ובחיים שלי לא הכרתי מישהו שנכנס לסרטים מזה, סתם שטויות שמכניסים לנו לראש. היום זה כמו לשתות כוס מים".

ידעתי שזו טעות כבר מהכניסה, מוזיקת טראנס חזקה הדהדה לי במוח, ניסיתי להיזכר בזמנים שנהניתי מטראנס אמיתי, כזה שאת שמה טראק של שלושים ושבע דקות ושותה כל ביט, עוצמת עיניים ומניעה את הראש לצדדים, נותנת למוזיקה לחדור לך לנשמה ולנקות אותה. ובכן, אף פעם. "איזה זקנה את יא אללה שלך! תהני מהמוזיקה!" דנה הגישה לי כוס שתיה. "אל תעליבי" מחיתי, "סליחה נו לפעמים יש לך התנהגות של זקנה", "לא לא, אל תעליבי מוזיקה".