top of page

"אני המזרחית"

מאת: יואן בן-חיים  צילום: יעל ברנט וגדי שקולניק

החשיפה לחומרים של 'ערס פואטיקה', לא רק ריתקה אותי וגרמה לי לחשוב על הנושאים עליהם כתבו אותם משוררים מדם ליבם, אלא גם החזירה אותי לקריאת פואטיקה, מה שלא עשיתי מאז הבגרות לספרות בתיכון. יש שיאמרו שהז'אנר פאסה, יש שיאמרו שהוא פשוט לא מתאים לתרבות העכשווית. אך יחד עם זאת, וכפי שמעידה קיסר בעצמה, 'ערס פואטיקה' מגלה כי פואטיקה אינה נחלתם הבלעדית של האליטות, וגל המשוררים הצעירים רק הולך וצובר תאוצה.

 

ערס פואטיקה לא רק העלה את השיח המזרחי, אלא הוציא את השירה העברית אל מחוץ לדפי מוסף 'גלריה-הארץ'. הייתה שאיפה כזו מלכתחילה?

 

 "השאיפה שלי הייתה שהמילים שלי יגיעו לאנשים. לא הייתה לי אסטרטגיה או תכנון מקדים, הכל תפח למימדים שלא צפיתי. אני תמיד אומרת שאני הגעתי לנגן את המוזיקה שלי. לא ידעתי מה יקרה. את כל הבחירות עשיתי תוך כדי תנועה ומה שהרגיש נכון. אף פעם לא רציתי שהשירה שלי תכוון לקהל מועט של "אוהבי שירה". בגלל זה עשיתי את ערב פואטיקה בפאב והמשכתי במקומות שהם פחות קשורים לכאורה לעולם הזה. אני הרבה יותר מתרגשת כשאנשים שאומרים לי "ווואלה אני לא מבין כלום בשירה" אומרים לי שהם מתחברים לזה עכשיו. אני מאוד שמחה שערס פואטיקה חצתה את הקווים מעולם השירה לעולם שמחוצה לו. זה מה ששירה צריכה לעשות בעיני".

 

פואטיקה, עם כל דימוי המיושן שלה בעיני בני הדור הצעיר (ואני מתכוון בעיקר לבני העשרה) הוא בעינייך כלי יעיל לשינויים חברתיים ואזרחיים?

 

"אני כותבת שירה. זה קודם כל. אם בגלל שאני אישה שיש לה ראיית עולם פוליטית- חברתית ואני כותבת מתוך ראיית העולם הזו והשירה שלי מסתובבת בעולם וזה יכול ליצור שינוי חברתי ואזרחי - אני אשמח. אני לא אוהבת את המילה "כלי". אם השירה שאני כותבת מציפה דברים וגורמת לאנשים לחשוב או לפעול או להתנגד - זכיתי."

 

כמה משוררים מזרחים, להערכתך, עוסקים באופן פעיל בכתיבת שירה מחאתית בארץ?

 

"קשה לי לענות על זה. אני רק יודעת שבעקבות ערס פואטיקה פונים אלי גלים של אנשים ששולחים אלי שירה בנושא של זהות, שירה מחאתית, שירה פוליטית וזה משמח מאוד לראות שאנשים מרגישים שיש להם מקום שמותר לומר את הדברים. ולא רק שמותר להגיד אותם, צריך לומר אותם".

 

אחד המשוררים הבולטים ב'ערס פואטיקה' הוא רועי חסן, בן 30, שחתום על הטקסט החתרני "במדינת אשכנז", אשר מצביע על המצב העגום של תדמיתם של המזרחים, ובכלל היעדרותם של אנשי רוח מזרחיים, בשיח הישראלי הממוסד. לא פלא, אפוא, ש'סערת השטרות' שפקדה את ישראל לפני כמה חודשים, כשנחשפו דיוקנם של המשוררים ואנשי הרוח שיודפסו על השטרות החדשים של בנק ישראל, פתאום מקבלת פנים, או בעצם העדר פנים, בכל מה שקשור לשיח התרבותי בישראל. גם זו אחת המטרות של קיסר והפרויקט שלה .

 

קיימות טענות שהפואטיקה העברית שהתפרסמה עד עתה הייתה שייכת בעיקר למגזר האשכנזי-חילוני. האם חברי ערס-פואטיקה שמים לנגד עיניהם את תיקון העוולה הזו?

 

"אני חושבת שסדר היום במדינה שלנו ובעולם כולו הוא מאוד גברי, מערבי ולבן. כשאני התחלתי לכתוב שירה, לא זיהיתי את עצמי בקאנון הספרותי של המדינה, גם לא את המשפחה שלי. אני כותבת מתוך עצמי, מתוך  ראיית העולם שלי, מתוך המשפחה שלי. אני חושבת שהייצוג של התרבות המזרחית חסר כאן, למרות שברור שהיה כאן קול כזה לפני ערס פואטיקה. אנשים מעוררי השראה כמו ארז ביטון, סמי שלום שטרית, מירי בן שמחון שכתבה על הקטמונים. אבל במרחב כל כך מערבי ולבן הרגשתי שזה לא קיבל את הייצוג הראוי ואת המקום הראוי בסדר היום הציבורי ויותר מזה, זו תרבות שהודרה מהמרחב". 

לאט לאט, בשקט והרחק מעיניהם של עורכי מגזין 'גלריה', החל לרקום עור וגידים פרויקט תרבותי, מחתרתי אך מרתק – ערס פואטיקה, ערבי הקראת שירה עברית, אותו ייסדה עדי קיסר, בת 33, תל אביבית ילידת ירושלים, היא מספרת על הערב הראשון: "בינואר 2013 התחלתי את ערס פואטיקה כערב חד פעמי. לא ידעתי לאן זה יתגלגל. הערב הראשון היה בחורף, לא ממש ידעתי מה אני עושה וקיוויתי לטוב. הבאתי חברים שיתקלטו וכמה משוררים שהכרתי שאהבתי את השירה שלהם ובניתי ערב. ירד גשם זלעפות, ברקים ורעמים, והגעתי למקום והייתי בטוחה שאף אחד לא יצא מהבית בערב כזה והשיער שלי נרטב ונראה כמו אסון. אבל הגיעו הרבה אנשים ולמרות שהמיקרופון לא עבד, היה ערב מיוחד לאללה. הקראתי את השיר "שחור על גבי שחור" על רקע מוזיקה תימנית וזה הרגיש בבית. גם התגובות לשיר הפתיעו אותי ממש. בגדול זה הגיע ממקום שהתחלתי לכתוב שירה ולא הרגשתי נוח בתוך העולם הזה כמו שאני הרגשתי אותו. רציתי לעשות ערב שאני ארגיש בו נוח להקריא. ככה הגיע העניין של חאפלה עם הקראת שירה וריקודי בטן, מתוך הערבוב שקיים בעולם הפנימי שלי. החלטתי לתת לערב את השם "ערס פואטיקה" כדי לתת לאנשים להבין שזה ערב שמדבר את הרחוב ולתת כוח למילה ערס שהיא בעיני עלבון למשפחה התרבותית המורחבת שלי.  אחרי הערב הזה שאלו אותי מתי הערב הבא אז החלטתי לעשות עוד אחד בחודש שאחרי ומשם המשכתי להפיק פעם בחודש ערב כזה.  ביקשתי מחברה – יעל ברנט שתצלם וידאו והעלאתי ליוטיוב את השירים. ההמשכיות יצרה סביבה קהילה של משוררים וקהל שומעים, והתפתחה לפרויקט הרבה יותר גדול משחשבתי כשרק התחלתי".

 

למי שטרם נכח בערב כזה, תשכחו מהקראת שירים מול קהל של פולניות ישובות על כיסאות ומאזינות באיפוק אנאלי-משהו. יש שם קצת לשתות שיהיה שמח, יש קצת מוזיקה מהסוג שמרקיד, ויש בעיקר אווירה של חופש ושל תרבות, שמתאימה יותר למזג האוויר ולמנטליות של המידל-איסט ופחות למנטליות של לודז'. במהלך הראיון איתה, ותוך כדי שהיא מתכוננת להשקת הספר החדש שלה, "שחור על גבי שחור" (השם לקוח מאחד השירים הבולטים בספר) שהתקיים בירושלים ב-21 בספטמבר, המילה "מזרח" על הטיותיה חוזרת לא אחת, כמו מוטיב, מנטרה כמעט. כבן לעדה האלגי'יראית, אני די סולד מהמושג "מזרחי", הכללה גסה שרומסת את המסורת ואת השורשיות של כל מי שאינו אשכנזי. אבל כמו nigga, כינוי הגנאי האיום שרק לשחורים האמריקאים מותר להשתמש בו, כך כנראה גם קרה ל'מזרחי'. כך לפחות על פי קיסר.

 

האם הכינוי "מזרחי", ששם בסל אחד את הספרדים, הצפון אפריקאים, התימנים, הפרסים, העיראקים וכו' אינו גזעני לכשלעצמו? ואם כן, מדוע אנחנו ממשיכים להשתמש בו?

 

"מצד אחד אני מסכימה עם הטענה שלך. מצד שני העולם בנוי על הכללות. כשהודי רואה אדם מערבי שמטייל במדינה שלו, לא ממש אכפת לו אם הוא שבדי או הולנדי. הוא רואה מולו אדם מערבי. אז יש שני צדדים לעניין הזה. בסופו של דבר, אני אסכם שאני מגיעה ממה שאנשים מכנים משפחה מזרחית ומתרבות מזרחית. ואני מאוד מאוד גאה ומבסוטה על שנפל בחלקי".

 

השיח החדש על המזרחי, שלא ממש ברור מתי ואיפה צמח, או מי דאג לטפח אותו, הופך עם הזמן ליותר ויותר רלוונטי, צועק ובועט. עדי קיסר מסמלת אולי יותר מכל את הז'אנר החדש בתרבות ובנוף  הישראלים – משכילה, עירונית, פמיניסטית, מדברת בח' וע', ולא מתביישת בזה. המזרחי הנכשל כבר לא, הוא היכה פה שורשים, ולא מוכן שיתייחסו אליו כאל אזרח סוג ב'. יותר מזה, הוא מבקש למחוק את הזהות הציונית הלבנה הבלעדית והממוסדת שמייצגת את היהודי החדש כבר מאז ראשית התנועה הציונית, ולהכיר בעובדה שיפי הבלורית והתואר צריכים לחלוק את מקומם באתוס הישראלי לבעלי השיער המקורזל עם גוון עור קצת יותר כהה. ככל שהשנים עוברות, הניראות של המזרחים על המסך הגדול והקטן, בעיתונות המקוונת, המשודרת והמודפסת, מעל גלי האתר, ועכשיו, גם בשירה העברית, הולכת וגדלה. ובזמן שאנחנו מתרעמים שעל השטרות החדשים מופיעים אך ורק אנשי רוח חובבי חזרת, הוציאו בזה אחר זה רועי חסן, סמי שלום שטרית, ועכשיו גם עדי קיסר, כאמור מייסדת פרויקט 'ערס פואטיקה', ספרי שירה (הכותב מתנצל מראש אם שכח כמה משוררים לא פחות טובים). 

אפרופו מעוררי השראה, מאיפה את שואבת את שלך?

 

"קשה לענות, אני אגיד מה אני אוהבת לקרוא ולשמוע ולראות וזה יותר כמו נותן לי השראה. עפרה חזה, בוב דילן, ויקי שירן, אהרון עמרם, פרננדו פסואה, פיירוז, וו טאנג קלאן, נינה סימון, חבצלת חבשוש, גיל סקוט הרון, יואל הופמן, סול וויליאמס, סרטים של מג'יד מג'ידי, סרטים של האחים כהן, שיחות ששמעתי ברחוב, המשפחה שלי, ועוד מלא דברים שרצים לי בראש. אני יכולה להמשיך לנצח. אני גם מאוד אוהבת לשוטט ברחובות"

 

הרשימה החלקית הזאת מעידה אולי יותר מכל על מה שעובר על הציבור המזרחי בארץ בשנים האחרונות – מצד אחד, פתיחות גדולה לכל סוג ומדיום של תרבות, מכל העולם ומכל הז'אנרים. מאידך, קיים גם רצון של חזרה לשורשים, או שמא זהו רצון של הבלטת היהודי החדש שגדל בשולי החברה הישראלית, שלא היה התקיים באתוס הישראלי, שנעדר משלטי החוצות, שלא משודר בטלוויזיה. אחד מהשירים החזקים של קיסר, לטעמי, הוא "אני המזרחית".

 

בשירך "אני המזרחית" את יוצאת כנגד הדימוי של המזרחי המשכיל והאורבני.  את מאמינה שהדימוי הזה נשען, בכל זאת, על היציאה של המזרחים מה"גטאות", הפיזיים והתרבותיים וההשתלבות שלהם בתקשורת הכללית בישראל?

 

"את השיר "אני המזרחית" כתבתי כסוג של הצהרה שהגיעה מתוכי לגבי מה זה אומר מבחינתי להיות מזרחית ואיך אני חווה את מי שאני ואת הזהות שלי בחברה שבה אני חיה. אני בכלל לא יוצאת נגד הדימוי של המזרחי המשכיל והאורבני, אני לא חושבת שהשכלה שייכת למערב. זה מה שמנסים לשדר לנו - וזה בכלל לא נכון. גם לגבי האורבניות, יש כאן איזה דיבור בחברה שלנו כאילו הביאו את המזרחים מהמערות ועשו להם טובה שהביאו אותם לכאן. מה שלא נכון בהרבה מקרים. בשיר אני מדברת על העובדה שאני שילוב של מישהי שמגיעה מבית של תרבות מזרחית, ערבית- אם תרצה, וגדלה בסביבה מאוד מערבית. זה השילוב שלי. אין לי בעיה עם המערביות שלי וגם לא עם "הערביות" שבי, יש לי בעיה שאני חיה בחברה שמסרבת להכיר במזרחיות שבה, ומסרבת להכיר שהיא ממוקמת גאוגרפית במזרח התיכון ולא באירופה. נראה שלפעמים אנשים מתבלבלים. כשהייתי בפעם הראשונה באיסטנבול נפלה לי הלסת. מטרופולין יפהפה שמשלב בין מזרח ומערב. חשבתי לעצמי שחבל שישראל לא כזו, או עצוב מזה, לא רוצה להיות כזו".

 

"אני באמצע/ לא לכאן ולא לכאן/ אם הייתי צריכה לבחור/ הייתי בוחרת/ אפרו תימן" (אני המזרחית). האם המזרחים המשכילים הם באמת "מחוץ לגדר" גם בתוך עדות המזרח עצמן?"

 

ממש לא. אם הצירוף של המילים "מזרחים" ו"משכילים" נראה למישהו תמוה, הוא צריך לבוא בחשבון נפש עם עצמו או שהוא הפנים את הדיכוי. זה בדיוק הדיבור של הסיסטם המערבי. שהשכלה שייכת למערב ולא למזרח. מה שלגמרי לגמרי לא נכון".

 

המוזיקה המזרחית, הים תיכונית, המסלסלת או איך שתבחרו לקרוא לה, היא אולי אחד הסממנים הראשונים לגל החדש. מז'אנר מנודה ומוחרם, הפכה המוזיקה  המזרחית בשנים האחרונות לתעשייה של ממש, המושמעת לא רק ב"רדיו דרום" ו"לב המדינה", אלא כבשה גם את רחבות הריקודים של חתונות לבנות לחלוטין, וגם את מעוז המוזיקה הישראלית 'הישנה', דוגמת האמפי בקיסריה. יחד עם זאת, נחשפים אייל גולן, דודו אהרון, עומר אדם ושאר הזמרים הים תיכוניים, להתקפות חסרות תקדים על הסגנון שלעיתים הפך למושמץ מפאת "רדידות". מבחינתה של עדי, זה לא יותר מעוד סימן לגזענות.

קיימת טענה שהטקסטים של רבים מהזמרים הים תיכוניים הם רדודים (ע"ע פליטת הפה של יהורם גאון ורבים אחרים) כמשוררת מזרחית, האם את מאמינה שמוזיקה ים תיכונית פופולארית יכולה אולי להשקיע יותר במילים עם תכנים עמוקים?

 

"אני חושבת שמוזיקת פופ, בארץ או בעולם, לא אמורה להיות "עמוקה". היא מכוונת לרגליים. להזיז, להרקיד. מוזר לי שבארץ כולם כל כך נרעשים מהעניין הזה. אני חושדת שזו עוד דרך של אנשים שאולי אפילו לא מודעים לזה, שאומרים שמוזיקה מזרחית מדרדרת את התרבות במדינה שלנו, ובעצם מדגימים גזענות סמויה שמסמנת שהירידה שאולה תמיד קשורה למזרחים. אני לא מתרגשת מזה, אני מציעה לאנשים לבדוק למה זה כל כך מערער את עולמם. אתה יכול לא לאהוב פופ, זה גם עניין של טעם, אבל לא ברור לי למה אתה צריך להאשים אותו ברידוד התרבותי הכלל ארצי כאן. כנראה שיש שם עוד איזה עניין מתחת לאמירה הזו".

 

מקריאה להכרה עדתית למחאה אזרחית וחברתית – עדי קיסר, כמו רבות ורבים מהגל המזרחי החדש, (ובדומה לתנועה לזכויות האזרח של ארצות הברית של שנות ה60), רואה לנגד עיניה גם מחאה אנטי מלחמתית, קריאה פמיניסטית, ורווחה כלכלית לכולם. למרות הדמיון בין המסרים שלה לבין המצע של מר"צ, אל לנו להתבלבל בין פוליטיקה ממוסדת למה שהיא כותבת עליו.

 

"בואו נתופף בתופי מלחמה בקול גדול/ שישמעו כולם...שיזהרו ויפחדו מהמנגינה/ מהידיים המכות בכח על/ מכונות ירייה האוטומטיות" (תופי מלחמה). שיר לחלוטין שהוא אנטי-מלחמתי, פציפיסטי. בהערכה גסה ומאוד מכלילה, אני מרשה לעצמי לומר שהצד הניצי במפה הפוליטית בישראל מאוכלס בעיקר ביוצאי עדות המזרח. האם מחאת שמאל לא מבריחה את קהל היעד שלך?

 

"אני מרגישה שאני אדם שאין לו בית פוליטי. אני לא מרגישה שהימין הוא הבית שלי, אבל גם לא השמאל, שמתעלם מהבעיה החברתית-מזרחית שקיימת כאן ונראה שהוא חסר ראייה חברתית כוללת וקשה לי עם זה.  אני מבינה שבדרך כלל נטען שמזרחים הם מצביעי ליכוד. זה בעיני קשור לתהליכים חברתיים שעברו מקום המדינה הזו - לתמונה גדולה הרבה יותר. אני לא מצביעת ליכוד אבל אני לא שופטת, כי אני יכולה להסתכל על תהליכים חברתיים ולהבין מה הוביל להשקפת העולם ומקבלת אותה. מה שמגוחך בעיני זה שכמה תל אביבים שמאלנים חושבים שבינם ובין השלום מפרידים מצביעי ליכוד מזרחים מהפריפריה. זה מה שמקומם אותי, הראייה שמזרחים הם המכשול בדרך לשלום. אז ממש ממש לא".

 

המחאה החדשה של צעירי עדות המזרח המשכילים מכילה בתוכה, מלבד קריאה למהפכה תרבותית, אזרחית וחברתית, גם קריאה פמיניסטית ברורה. שוב, ובהכללה גסה, שוביניזם גלוי, קיים בעיקר בקרב עדות המזרח (האחוס"לים מעדיפים אותו סמוי מן העין ובין השורות), ובעיקר בקרב המסורתיים והדתיים שבינינו. את מרגישה ברוח יותר פמיניסטית שנושבת בקרב עדות המזרח כיום?

 

"אני חושבת שהאופן שבו מציג העולם המערבי את העולם המזרחי אם תרצה, היא צורה שמחלקת את העניין לשחור ולבן. העולם המערבי הוא לכאורה מודרני והאישה בו חופשיה ובעלת זכויות לעומת עולם המזרח או העולם הדתי-מסורתי שבו האישה נחותה וכבולה וחסרת זכויות. אני  חושבת שהאופן הבינארי שבו הדברים מוצגים זה קשקוש וחטא לאמת. הטענה שבעולם המערבי מעמד האישה השתפר נכונה באופן חלקי, אבל העולם המערבי עדין מחפצן את האישה ושם לה תקרת זכוכית שקופה כזו אבל לגמרי קיימת. הראייה שלכאורה האישה במזרח היא חסרת זכויות ונתפסת כנחותה זו הנחה שנובעת בעיני מבורות. בכל מקרה בתור אישה שפועלת בעולם שירה, שהוא כמו כל עולם, מאוד גברי, אני חווה מה זה להיות אישה יום יום, תאמין לי".

 

כאישה, כמשוררת וכתימנייה – האם את מזדהה יותר עם המילים של רחל המשוררת או של רבי שלום שבזי?

 

"אני יכולה גם וגם. על זה בדיוק מדבר השיר "אני המזרחית". אבל לשבזי שמורה לי פינה יותר חמה בלב, אני חייבת להודות. בספר של דוד שלי על העליה מתימן הוא מתאר איך הם עברו בתעיז, היכן שקבור שבזי וחטפו פיק ברכיים מרוב כבוד לאיש הזה".

 

אחרי השקת ספר ביכורים שמכה גלים, לא ברור לאן פניה של קיסר מועדות, ואפשר לנחש שההצלחה שלה תלויה לא רק בכישרון האדיר שלה, ולא רק בגרעין הקוראים שלה, שהולך וגדל מדי יום, אלא גם בהכרה של הממסד בעבודה שלה. אחרי ראיון בלעדי במוסף התרבות של אם-כל-הממסדים, "7 לילות" מבית ידיעות אחרונות, ואחרי ש"הארץ" עוקבים אחרי "ערס פואטיקה" כמה חודשים מאז הקמת הפרויקט הייחודי הזה, הספר החדש שלה נראה כמו יריית הפתיחה המיוחלת.

 

"שחור על גבי שחור" הוא יריית הפתיחה? ובכלל, האם את חושבת שתתמקדי בעתיד בשירה או שיש גם רצון להתרחב למקומות אחרים, כמו כתיבה לתאטרון, סיפורים או קולנוע למשל?

 

"התחלתי דווקא בכתיבה אחרת, לא שירה. היו זמנים שהתמקדתי בכתיבה עיתונאית, תסריטאית וסיפורים קצרים. אני בעד לא לצמצם אלא לנסות את כל הז'אנרים שאפשר לעשות בהם קסמים עם מילים. מילים מדליקות אותי, לא משנה באיזה ז'אנר מדובר".

 

הכרה של הממסד הישראלי בשירים שלך – רצון עז או מותרות שאפשר גם בלעדיה?

 

"מעשה הכתיבה שלי לא נולד מתוך הרצון שלי לקבל הכרה מהממסד. מה שכן, הייתי רוצה שסדר היום התרבותי כאן לא יהיה כל כך גברי מערבי ולבן. אז השאיפה שלי היא ששירה מה שנקרא מזרחית ונשית כן תגיע לבתי ספר, לאקדמיה, ותתפשט במרחב ותעשה את הדבר שלה עם אנשים. הממסד יכול לשמש כמתווך להפצת הבשורה אבל הוא לא חלק מהשיקולים של העשייה. אני לגמרי אומרת שאני אשחק במגרש דווקא כי הדירו את הקבוצה שאני מגיעה ממנה. וכשאני אומרת קבוצה אני מדברת על נשים ועל מזרחים. אבל כל עוד אתה שומר על החופש היצירתי שלך ונשאר עם האמת שלך והדיוק שלך, לשחק בכללים שלך".

 

מה מחמאה גדולה יותר – שזמר רוק יבקש להלחין שיר שלך או פרס מפעל הפיס?

 

"מחמאה גדולה זה מישהו שכותב לי שהוא הראה את הספר להורים שלו ושזה פתח מלא דברים בבית, במשפחה, עם ההורים. דברים ששתקו אותם הרבה זמן. או שמישהי מספרת לי על הסבתא שלה בעקבות קריאה בספר או שאומרים לי שהמילים שכתבתי, אלו המילים שלהן. זה מה שמרגש אותי. החיבור. השאר? מה שיקרה יקרה, אני לא מתעסקת בזה".

 

בינתיים, הספר נמכר לא רע בכלל. בין שהוא מופץ בחנויות קטנות, בבתי קפה, או נשלח הישר לביתם של הקוראים הנאמנים של קיסר, נראה שמהפכה המזרחית כבר כאן. מרסל מוסרי כבר עשתה היסטוריה עם ספר הסיפורים הקצרים "קופסת קובות", רועי חסן בעט חזק בביצים של הממסד עם "הכלבים שנבחו בילדותינו היו חסומי פה", ועכשיו "שחור על גבי שחור" של קיסר שהשיקה בחפלה בעיר הולדתה, ירושלים. הוסיפו לזה את החשיפה לה זכתה אורטל בן דיין, אחת הדמויות הבולטות בשיח המזרחי החדש, בבית "האח הגדול", וקיבלתם את הפנתרים השחורים גרסת שנות ה2000: משכילים, רהוטים, מגיעים לכל מקום, ובעיקר לא מתנצלים. זה מי שאנחנו - שחורים, ערסים, פרחות, מקורזלים, שוורצע, מזרחים. ואנחנו כאן כדי להישאר. 

עדי קיסר, רק חיפשה מקום להקריא בו את שיריה המחאתיים. היום יותר משנה וחצי אחרי, הפכו ערבי "ערס פואטיקה", הפרויקט שיזמה, לאחד האירועים החשובים בשירה העברית, והיא לאחד מסמלי השירה המזרחית המודרנית

/ כתבות בנושא /

/ הרשמה לניוזלטר /

/ בבלי5 בפייסבוק /

עדי קרני

הזמרת ששרה בכורדית

בר קיאסי

אחרון הרומנטיקנים

ליאור שרעבי

המחאה השקטה

bottom of page