וכאן המקום להתחקות אחר שמועות, לא ממש מאומתות אך גם לא ממש מוכחשות שקיימות סביב הדחייה – מעטים המקורות אודות הדחייה שאינם בערבית, אך מהמעט שניתן למצוא, אפשר לומר כי זקני השבט לא ממש שמחים על התחייה החדשה של הדחייה. שם מספרים כי בזמן חתונות,שיבה מקרב, ברית מילה או חזרה מעליה לרגל ממכה, היו יושבים זקני הכפר ולוגמים קפה. באותו הזמן, עמדו צעירי השבט מול אוהל הנשים, כתף אל כתף, רוקדים ושרים, בחרוזים כמובן. אל הרוקדים הייתה יוצאת נערה (שכונתה חאשי או בעירה), מקל או חרב בידה. אותן נערות חמושות בחרב ניצפו עד לא מזמן (יחסית לשנות קיומה של הדחייה) במדבר סיני שאחרי מלחמת ששת הימים. אותה נערה הייתה רוקדת ומתפתלת אל מול הגברים שהתאספו מול  אוהל הנשים. אם אלו העזו להתקרב יתר על המידה, הייתה מכה בהם במקל שאחזה. הגברים חזרו על מנטרה מוחרזת, שמילותיה לא ברורות, אך שרדה את מבחן הזמן: רֵיחַאנִי יַק וּ אַלְרִידַאַה (ריחאני אמר לרידה). מילים אלו הם אולי הסיבה להתנגדות של הזקנים לריקוד, שכונה בפיהם "ריקוד השטן". זאת ועוד, הרוקדים את הדחייה הואשמו שכל טיפת זיעה שהם מזיעים בזמן שהם רוקדים את הדחייה, היא למעשה זיעתו של השטן, ועליהם לטהר את בשרם. לכל התוהים מי הוא אותו ריחאני שאמר (לא ידוע ממש מה אמר) משהו לרידה, הרי שבפולקלור הערבי, ריחאני ורידה הם בניו של השטן. לא פלא אם כך, שאנשי התנועות האיסלמיות ברחבי העולם הערבי שמו להם למטרה להלחם בריקוד הדחייה הרווח בעיקר בקרב הבדואים, וכמעט ונעלם מן העולם.

חיזוק נוסף למקורותיו של הדחייה כאילו הגיע מהשטן, מגיע דווקא מקרב הבדואים עצמם – עיד, זקן מהשבט הבדואי המפורסם תארבין, ריחאני ורידה הם שני אלילים, והפולחן שלהם מתבצע דרך ריקוד ופיתוי. גם האישה המרקדת מול הגברים לא חפה מחטאים – והיא למעשה שליחה שלהם.

ובצפון סיני, נמצא דמיון מדהים למנהגי ט"ו באב היהודי – שהפך בעידן המודרני לחג האהבה היהודי, לבין ריקוד הדחייה. בשבט הרמילאת, היו יוצאות כל הנשים של השבט לקראת הגברים שרקדו מחוץ לאוהלן, ורקדו אל מולם. משפסקה המוזיקה, היו נסות על נפשן, והגברים דלקו אחריהן, כל אחד אחר זו שצדה את עינו. כשהצליח "לתפוס" את המיועדת, היו יושבים מרוחקים זה מזו, ומדברים בינהם מילות אהבה. בבוקר, היו בודקים "המבוגרים האחראים" של השבט את העקבות, ואוי לזוג שעקבותיהם נפגשו. מספרים כי אותם בני שבט הרמילאת הם למעשה יהודים שאבדו בסיני, ואולי זהו המקור לדמיון בין המחוללות בכרמים היהודיות שלבשו לבן לאותם זוגות בדואים אוהבים – אבל רק מרחוק. 

לעומר יש הסבר נוסף על הכמעט היכחדות של הדחייה - "הערבים במזרח התיכון, כולל הבדואים, עברו תהליך של מודרניזציה ושל עיור", עומאר מחזיר אותי לשנות האלפיים, "והצטמצמות הדחייה עד כדי העלמותה בחתונות למשל, זה סימן לכך שהבדואים קצת שכחו את המורשת שלהם". הוא זוכר את אביו ואת זקני השבט עדיין רוקדים דחייה, ולפני כחמש שנים ביקש להחזיר עטרה ליושנה. "מבחינתם של הצעירים היום, דחייה זה משהו של זקנים, כמו הורה אצל היהודים. הדבקה זה מה שהולך במועדונים, בחתונות".

ב2009 החלו להגיע אליו, כמו לצעירים בדואים אחרים, סרטונים שצולמו באייפון, הישר מסיני וסעודיה, ובהם נראים צעירים רוקדים דחייה. הסרטונים הויראליים בהם נראים ערבים, חלקם לובשים ג'ינס, חלקם לובשים גאלביות מסורתיות, ומשתתפים בריקוד טקסי שנולד לפני אלף חמש מאות שנה. "לאט לאט צברנו תאוצה. אני הקמתי ביחד עם חברים את 'סוקור אל באדיה' (עיטי המדבר), והיום ברוך השם אנחנו מופיעים כמעט כל יום, או לפחות כמה פעמים בשבוע, בחתונות, באירועים משמחים, ובכל מקום בישראל, וגם ברשות הפלסטינית. רק בתקופה של הרמאדן יש לי קצת חופש, כי אסור לעשות מסיבות וריקודים". אבל מורשת ועסקים בצד – אם פעם היו משתתפי הדחייה נעים לצלילי הקצב של דרבוקה וכלי נוסף, הרי שכיום מערכות ההגברה כבשו כל חלקה טובה. "בקיץ אני רוצה להוסיף פליקרים להופעות, פרוז'קטורים", הוא פונה לדור הצעיר בני ה20-30, והוא יודע איך למשוך אותם דווקא לרחבת הריקודים שלו: "יש קבוצות בוואטס אפ, בפייסבוק, כולם שואלים אותנו מתי ואיפה מופיעים. הדחייה בהחלט מתעורר לחיים אחרי שנים של דעיכה". 

יש בתחייה המחודשת של הדחייה משהו מדהים, שהוא מעבר למוזיקה. התקומה של הכמעט-פולחן הזה היא בגדר תופעה, אולי בעצם אמירה של הבדואים, אשר מעוניינים לחזור לזהות המקורית שלהם, שקדמה לחברה הבדואית שאנחנו מכירים כיום. העיור והמודרניזציה הפכו כל אבן בתרבות הבדואית: הגברים כבר לובשים כבר מזמן ג'ינסים ממותגים וזנחו את הגמל לטובת רכבי השטח, מסיבות פרקטיות לחלוטין. פחות ופחות גברים בדואים מתחתנים עם יותר מאישה אחת, הן בגלל שינויים באורח החיים שלהם, וגם בגלל שזו פשוט כבר לא הגישה. בעיניים מערביות (ומתנשאות), התרבות הזו שייכת לעבר, ואולי אין לה מקום, ואפשר גם להתווכח על זה. אך בעולם גלובלי, שמשטש את הזהות של הפרט תוך כדי נסיון להפוך אותנו לאינדיווידואלים, רבים מאתנו הולכים לאיבוד, מרגישים שהעולם הגדול מנסה להפוך אותנו למשהו שאנחנו לא. זאת אולי הסיבה שהספקתי להכיר כמה היהודים שכבר לא מתביישים בשמות הגלותיים שלהם, ומחזירים את שם המשפחה של סבא שלהם, טרום עידן העיברות. וזה קורה גם במיקרוקוסמוס זר לחלוטין ליהודים תושבי ישראל – העולם הערבי עובר בשנים האחרונות תהפוכות רבות, אשר מחזירים רבים לשורשים שלהם. את עומאר, הדחייה היא לא רק פרנסה, ולא רק מוזיקה ותרבות - הדחייה היא זהותו.