בזמן שנדמה היה כי כל עם ישראל שייך לליכוד, המשיכה להתפתח מוזיקת מחאה מהצד השני של המפה הפוליטית – מעט מדי אנשים זכו לשמוע על ההרכב DAM, בראשותו של תאמר נאפר, צעיר ערבי מלוד, שיחד עם אחיו סוהיל ומחמוד ח'ררי הוכתרו  על ידי לה-מונד הצרפתי כ'קול של הדור החדש', והלהיט "מי הטרוריסט?" זכה לארבעה כוכבים בדירוג המגזין האמריקאי 'טיים' וכן ליותר ממיליון הורדות (מספר דמיוני ביחס לאותן שנים). הראפ שלהם נשמע אמין יותר, אולי בזכות העיר בה גדלו, לוד, שדומה יותר לברונקס בניו יורק מאשר לרמת אביב בה גדל קובי שמעוני. חוץ ממחאה פוליטית, אפשר למצוא בטקסטים של תאמר נאפר גם מסרים בעד שוויון נשים, זכויות אזרח, פריפריה, והחיים של מיעוט בעיר מעורבת רוויית פשע. המחאה בשירים שלהם לא מזוככת, לא מתפשרת והרבה יותר רב-גונית מאשר שירי השופוני של סאבלימינל. למרות כל אלו, מעטים הישראלים שמכירים את שמם של "האם.סיז הערבים" (ראשי התיבות של שם הלהקה, Da Arabs MC's).

 

לא רק פוליטיקה

 

 בין ימין יהודי לשמאל ערבי, אפשר למצוא גם אמצע, שמגיע דווקא מעיר בה לא שמענו עד עתה מחאת ראפרים - ירושלים. הדג נחש, בהנהגתו של שאנן סטריט מתחילה לנגן גרוב שמתיימר להיות היפ הופ, אך גם נוגע פה ושם ברגאיי ופאנק (בפ' רפויה) בשנת 1996, ורק בשנת 2000 יצא האלבום הראשון של "הדג" - "המכונה של הגרוב". לעומת DAM , 'הדג' עושים היפ-הופ ציוני, אך להבדיל מסאבלימינל, הם לא מתביישים לדבר על שלום, שווין ודו-קיום, בימים בהם מתפוצצים אוטובוסים בלב עיר הקודש, וכמובן לא שוכחים מאיפה הם באו, והם מזכירים זאת בכל שיר שלהם. המסר הפוליטי שלהם מאוד פרקטי ומתאים למציאות. קשה להמר על איזה פתק משלשלים חברי 'הדג' לקלפי ביום הבוחר, אך ברור שהם מבקשים להתרחק מפוליטיקה ולדבר מעל מסרים פוליטיים.

 

 מבחינה מוזיקלית, ארשה לעצמי לומר שמדובר כאן באחת הלהקות המוכשרות שהיו אי פעם בישראל, ובשילוב טקסטים שנונים פרי עטו של סטריט, הדג הוציאו לאחרונה את האלבום השביעי שלהם, מרומי גילו המתקדם של הסולן (יליד 71') כשלאורך כל השנים הם שומרים על קו מוזיקלי איכותי, מתחדש בכל אלבום, ובעיקר טקסטים עמוקים ומתוחכמים, הנוגעים כמעט בכל דבר, החל מיוקר המחיה (הרבה לפני קיץ 2011), דרך מיליטריזם, אלימות בחברה הישראלית, לגאליזציה, פוליטיקה, שוק המוזיקה הישראלי, תקשורת ישראלית, ועד לסקס ונשים, מבלי ליפול לשוביניזם זול. לאורך השנים, תמיד הקפידו לשתף פעולה עם אמנים מתחילים וגם עם מוזיקאים ותיקים, דוגמת אהובה עוזרי ויהודה קיסר.  אבל הדג נחש לא לבד – בזמן שרבים מאמני ישראל בחרו במשך שנים להצניע את דעתם הפוליטית, ההיפ הופ הישראלי המשיך לייצר טקסטים נוקבים, שהצביעו על תחלואות החברה הישראלית.

 

קוואמי דה לה פוקס, כן, זה "מעסק שחור", פרש בשנת 2003 מהנחיית התכנית, פינה את מקומו לגורי אלפי והחל לעבוד במשך שנתיים על אלבומו הראשון "כולם יודעים את התשובות", בו ירה לכל כיוון, בין היתר פוליטיקאים, השיטה הקפיטליסטית, אלוהים (בעיקר את אלה שהופכים אותו לתירוץ למלחמות) ומבקרי מוזיקה. מסחרית – אפשר לומר שהיו הצלחות כבירות יותר בשוק הישראלי. מבחינה מוזיקלית, האלבום היה לטעמי חדשני מדי לאותו עידן, אובר-פוליטי לתקופה רגישה, שיכל להצליח בכל מקום שאינו ישראל. קוואמי יכול להתנחם שמהאלבום הזה יצא ההרכב "קוואמי והחלבות" שהפך את האלבום הבא שלו, "מלחמת פופ" (2007) ליקיר המבקרים, בו הספיק להתפתח מוזיקלית, ואף שילב לא מעט סגנונות אחרים כגון ג'אז, בלוז, פאנק ועוד. האלבום הזה כבר היה יותר מתון מבחינת טקסטים ושר בעיקר על נבכי נפשו, אולי כי קוואמי כבר לא היה ילד, אולי בגלל שהאלבום הקודם נחשב ל"שמאלני" מדי והרגיז יותר מדי אנשים. מכל מקום, קוואמי המשיך לעסוק בפעילות פוליטית וחברתית, אך את האמנות הניח בצד.

 

2005 ואילך - האינטרנט הופך את הקערה על פיה – אך גם מרוקן אותה

 

לצד ההצלחה היחסית של שירי מחאה בהיפ הופ העברי, החלו לצוץ גם אמני היפ הופ מוכשרים לא פחות, שהצליחו ברמה כזו או אחרת, מבלי לערב את הדעות הפוליטיות שלהם, או כל מחאה אחרת יתר על המידה. כלא 6 למשל, להקה שהצליחה מאוד בזמנה והוציאה ב2004 את אלבום הבכורה שלה נחשבה להרכב שבעיקר עושה שמח. מלבד שיר אחד, "זה היה ביתי", גרסת כיסוי לשיר של מני בגר, ההוא משנות ה-80, במחאה על גירוש יהודי גוש קטיף ותוכנית ההתנתקות, לא נרשמה עוד יצירה שלהם שבאה להגיד משהו חוץ מ"אנחנו מגניבים".