top of page

גרפיטי על קיר המתנ"ס

מאת: יואן בן חיים    צילום: פייסבוק

הראפ האמריקאי התחיל בטקסט הנוקב של המשורר גיל סקוט הרון "המהפכה לא תשודר בטלוויזיה" שהפך מאז הקלטתו בתחילת שנות ה-70 לקאנון בתרבות האמריקאית. יותר מארבעה עשורים מאוחר יותר, הראפ, שהפך לתרבות בפני עצמה, התגלגל מרחובות הגטאות השחורים וכבש כל פינה על פני כדור הארץ, התפצל לעשרות תתי-סוגות אחרות, ועדיין נחשב למוזיקה שמדברת בעיקר אל בני נוער. דווקא לארץ הקודש לקח לראפ יותר זמן לעלות, אולי בגלל השמרנות המוטבעת בעם ישראל, אולי בגלל שמחאות, שהן הלחם והחמאה של הראפ, לא נתפסות כמשהו שהאומנות צריכה להתערב בהן. המוזיקאי הישראלי צריך תמיד ליישר קו יחד עם הקונצנזוס, והוא אף נדרש להתעלם ממנו ולשיר בעיקר על כלניות וחורשות של אקליפטוס. בגלל זה הביקורת העצמית של ישראל נראית ומרגישה כמו צמח.

 

תחילת שנות ה90 – עושים ראפ מבלי להתכוון

 

בשנת 89', נוחת יהושוע סופר, יהודי שנולד בג'מייקה, ארץ מולדתו של מלך הרגאיי בוב מרלי, מאמץ את שם הבמה נייג'ל האדמור, ופוצח בקריירה מוזיקלית די מקרטעת. ארבע שנים ייקח לו עד שנשמע את הלהיט היחיד שלו – "חומוס מטמטמם". השיר, כשמו כן הוא – די מטומטם. מילות השיר כאילו עברו 'העתק-הדבק' מתפריט של מסעדת פועלים, וננעל בפזמון המנטרה, 'חומוס מטמטם זה מטמטם'. האלבום 'עסק שחור' נמכר ב-500 עותקים בלבד, ולמרות ההשמעות הרבות ברדיו, הוכרז ככישלון מסחרי, וכיום נחשב לפריט לאספנים. שני הוריש האלבום הזה להיפ הופ הישראלי: הראשון הוא שם של האלבום עצמו, "עסק שחור" שהפך לשמה של תכנית רדיו שעסקה בהיפ הופ עברי בהנחייתם של קוואמי דה לה פוקס (אייל פרידמן), לירון תאני וגורי אלפי, ששודרה בגלגל"צ (כן כן, דווקא גלגל"צ, התחנה הזו של הסאחים) משנת 1996 במשך תשע שנים. הדבר השני הוא יוסי פיין, מוזיקאי בחסד, שהפיק את שני האלבומים הראשונים של שב"ק ס'. במקביל, שחררו ב-1993 'טיפקס' השדרותיים את האלבום השני שלהם, "הראשון בעשירון התחתון", ובו שיר אחד, "אלוף המונופול", שמחה על הממסד הציוני הלבן והיחס שלו לשאר האוכלוסיה. אפשר לומר כי השיר הזה הוא השיר העברי הראשון ששילב לא רק מקצבים וליריקה של היפ הופ, אלא גם מחאה גלויה. ב-1998 יהיו אלה אתניקס שישתמשו בקטע ראפ אותו ביצע שלום אסייג ב"ב.מ.וו שחורה" וישימו ללעג את התרבות היאפית בשנקין.

הבשורה יוצאת מיבנה

 

היפ הופ עברי הוא קשה להגדרה – מוזיקאי אמריקאי שישמע את שב"ק ס', הלהקה הראשונה בישראל שהתיימרה לעשות היפ הופ בועט, יגיד לכם שזה הרבה דברים, אבל הקשר של ההרכב להיפ הופ הוא די קלוש. אמנם יש שם חריזה, וקצב, אבל הלובן של שבעת המופלאים די בולט. הסגנון של הלהקה די דומה להרכב היפ-הופ לבן אמריקאי אחר, הביסטי בויז, שאת שלושת חברי הלהקה ניתן להגדיר כ'good jewish boys'. שב"ק ס' התגבשה לכדי להקה רק לקראת 1994, והשיקה את אלבום הבכורה שלה בשנת 1995, אותו הפיק יוסי פיין. כמו הביסטי, גם שב"ק שרים בתחילת דרכם חרוזים על מקצבי רוק כבדים, ונשמעים יותר כמו פאנק מאשר היפ הופ. בתפריט של האלבום הראשון שלהם – הלל עצמי ("שב"ק ס' אימפריה"), תובנות על השורשים שלהם ("באים מיבנה"), אוננות ואפילו קאבר לאריק איינשטיין שביקש לכופף את הבננות, תבינו מה שתבינו מזה. המחתרתיות והבוטות של האלבום גוררת אחריה ביקורות נוקבות, בעיקר של אנשי חינוך ופוליטיקאים, אך עבור מוקי-די, חמי, פילוני, מירו, עומר פרי, וגולאש ק', המטרה הושגה – הם הופכים ללהיט. למרות המכירות הפושרות (15 אלף עותקים בלבד) ההיסטריה סביבם הופכת לויראלית טרום עידן הרשת, ההופעות מלאות, והאיפוק היחסי שאפיין את המוזיקה הישראלית עד כה נעלם כליל. 

באלבום השני, נפרדים מירו וחמי ובא להחליפם כוכב הילדים נמרוד רשף. ההתמסחרות של "עטיפה של ממתק" בעקבות הגעתו של רשף לא פוגעת בתכני הלהקה, אלא להפך – מתוך אחד-עשר שירים, שלושה מהם עוסקים במחאה ממשית: 'לבקש ת'קש' עוסק בכסף ותפרנות של הדור הצעיר (דפני לף הייתה בדיוק אז בכיתה ו'), 'אל תגידו לי' סוגר חשבונות עם המבקרים שמתחו עליהם ועל הטקסטים שלהם באלבום הקודם, ו'ילד ירוק' תומך בנושא שהיה טאבו עד אז בחברה הישראלית – לגליזציה של סמים קלים, מה שעד אז, רק מאיר אריאל העז לרמוז עליו. מוזיקלית, האלבום כבר מתחיל להשמע יותר כמו היפ-הופ ופחות כמו ערבוביה של פאנק ורוק. "כנען 2000", האלבום האחרון לפני הפירוק הזמני של הלהקה שנבע בעיקר מיחסים מתוחים בין חברי ההרכב (אותם ניתן לבחון בסרט התיעודי 'נופל וקם') , נחשב לאבן דרך במוזיקה השחורה העברית. "נופל וקם" שהיה להיט בזמנו, ועודנו מתנגן מדי פעם בתחנות הרדיו הישראליות, עוסק בסיפור הלהקה עצמה ועל נבכי נפשם של החברים בה. מלבד "שיר הגאנג'ה", שטוען כי לא יוכלו לשבור את רוח הלגאליזציה גם "אלף ניידות", ואם ראש הממשלה יבוא "יתנו לו גם כן ג'וינט" הפך להמנון של מגלגלי העשב המתוק הישראלים במשך כמה שנים טובות. "קרטון לילה" הפך את כוכבי הבידור הישראלים לדמויות קרטון, בובות על חוטים מלאות אגו הנתונות לידיהם של טייקונים. באופן כללי, 'כנען 2000' היה אלבום כועס יותר, שנון יותר, חכם יותר ובעיקר בוגר יותר. רקווייאם לתקופה הטובה של הראפ הישראלי שאוטוטו הולך לגדול ולהתפצל.

 

ובינתיים במרתפים

 

תוך כדי ששב"ק ס' תפסו את מירב אור הזרקורים, ממשיכה במקביל להתפתח בישראל סצנה שחורה, מחתרתית מאוד ובקושי מוכרת למי שלא חיפש אותה. האינטרנט היה אז מושג מאוד לא ברור, אך עם ההתפתחות הטכנולוגית והופעת הפס הרחב, יותר ויותר מחובבי הז'אנר מורידים יצירות עבריות של אמנים מקומיים. החנות "מד מן" בדיזינגוף סנטר, בבעלותו של אחד מאבות הרגאיי הישראלי - צ'ולו, לא רק מוכרת בגדים מיובאים התואמים את רוח הז'אנר, אלא גם מספקת חדר אחורי בו הוקלטו והופקו חלק מהיצירות של קובי שמעוני, המוכר יותר כ'סאבלימינל'. "ישראלים עצבניים אחד אחד", אלבום ראשון שניתן לכנות 'ראפ' שדומה למה שעושים בניו יורק, מדגים מה היא מוזיקה מחתרתית, שגם נעשית בתנאים לא תנאים – הסאונד נוראי, הערוצים מעטים, אך המילים בועטות. יש פוליטיקה מיליטריסטית של סאבלימינל, יש מחאה סמי-היפית של צ'ולו וקוטג' ויש נוסטלגיה בסגנון רגאיי למולדת מפיו של ג'רמי קול חבש. אגב ג'רמי קול חבש, זאת הפעם הראשונה, למיטב ידיעתי, שראפר אתיופי מקליט שיר יחד עם אמנים לבנים – היסטוריה בקטנה.

בזמן שנדמה היה כי כל עם ישראל שייך לליכוד, המשיכה להתפתח מוזיקת מחאה מהצד השני של המפה הפוליטית – מעט מדי אנשים זכו לשמוע על ההרכב DAM, בראשותו של תאמר נאפר, צעיר ערבי מלוד, שיחד עם אחיו סוהיל ומחמוד ח'ררי הוכתרו  על ידי לה-מונד הצרפתי כ'קול של הדור החדש', והלהיט "מי הטרוריסט?" זכה לארבעה כוכבים בדירוג המגזין האמריקאי 'טיים' וכן ליותר ממיליון הורדות (מספר דמיוני ביחס לאותן שנים). הראפ שלהם נשמע אמין יותר, אולי בזכות העיר בה גדלו, לוד, שדומה יותר לברונקס בניו יורק מאשר לרמת אביב בה גדל קובי שמעוני. חוץ ממחאה פוליטית, אפשר למצוא בטקסטים של תאמר נאפר גם מסרים בעד שוויון נשים, זכויות אזרח, פריפריה, והחיים של מיעוט בעיר מעורבת רוויית פשע. המחאה בשירים שלהם לא מזוככת, לא מתפשרת והרבה יותר רב-גונית מאשר שירי השופוני של סאבלימינל. למרות כל אלו, מעטים הישראלים שמכירים את שמם של "האם.סיז הערבים" (ראשי התיבות של שם הלהקה, Da Arabs MC's).

 

לא רק פוליטיקה

 

 בין ימין יהודי לשמאל ערבי, אפשר למצוא גם אמצע, שמגיע דווקא מעיר בה לא שמענו עד עתה מחאת ראפרים - ירושלים. הדג נחש, בהנהגתו של שאנן סטריט מתחילה לנגן גרוב שמתיימר להיות היפ הופ, אך גם נוגע פה ושם ברגאיי ופאנק (בפ' רפויה) בשנת 1996, ורק בשנת 2000 יצא האלבום הראשון של "הדג" - "המכונה של הגרוב". לעומת DAM , 'הדג' עושים היפ-הופ ציוני, אך להבדיל מסאבלימינל, הם לא מתביישים לדבר על שלום, שווין ודו-קיום, בימים בהם מתפוצצים אוטובוסים בלב עיר הקודש, וכמובן לא שוכחים מאיפה הם באו, והם מזכירים זאת בכל שיר שלהם. המסר הפוליטי שלהם מאוד פרקטי ומתאים למציאות. קשה להמר על איזה פתק משלשלים חברי 'הדג' לקלפי ביום הבוחר, אך ברור שהם מבקשים להתרחק מפוליטיקה ולדבר מעל מסרים פוליטיים.

 

 מבחינה מוזיקלית, ארשה לעצמי לומר שמדובר כאן באחת הלהקות המוכשרות שהיו אי פעם בישראל, ובשילוב טקסטים שנונים פרי עטו של סטריט, הדג הוציאו לאחרונה את האלבום השביעי שלהם, מרומי גילו המתקדם של הסולן (יליד 71') כשלאורך כל השנים הם שומרים על קו מוזיקלי איכותי, מתחדש בכל אלבום, ובעיקר טקסטים עמוקים ומתוחכמים, הנוגעים כמעט בכל דבר, החל מיוקר המחיה (הרבה לפני קיץ 2011), דרך מיליטריזם, אלימות בחברה הישראלית, לגאליזציה, פוליטיקה, שוק המוזיקה הישראלי, תקשורת ישראלית, ועד לסקס ונשים, מבלי ליפול לשוביניזם זול. לאורך השנים, תמיד הקפידו לשתף פעולה עם אמנים מתחילים וגם עם מוזיקאים ותיקים, דוגמת אהובה עוזרי ויהודה קיסר.  אבל הדג נחש לא לבד – בזמן שרבים מאמני ישראל בחרו במשך שנים להצניע את דעתם הפוליטית, ההיפ הופ הישראלי המשיך לייצר טקסטים נוקבים, שהצביעו על תחלואות החברה הישראלית.

 

קוואמי דה לה פוקס, כן, זה "מעסק שחור", פרש בשנת 2003 מהנחיית התכנית, פינה את מקומו לגורי אלפי והחל לעבוד במשך שנתיים על אלבומו הראשון "כולם יודעים את התשובות", בו ירה לכל כיוון, בין היתר פוליטיקאים, השיטה הקפיטליסטית, אלוהים (בעיקר את אלה שהופכים אותו לתירוץ למלחמות) ומבקרי מוזיקה. מסחרית – אפשר לומר שהיו הצלחות כבירות יותר בשוק הישראלי. מבחינה מוזיקלית, האלבום היה לטעמי חדשני מדי לאותו עידן, אובר-פוליטי לתקופה רגישה, שיכל להצליח בכל מקום שאינו ישראל. קוואמי יכול להתנחם שמהאלבום הזה יצא ההרכב "קוואמי והחלבות" שהפך את האלבום הבא שלו, "מלחמת פופ" (2007) ליקיר המבקרים, בו הספיק להתפתח מוזיקלית, ואף שילב לא מעט סגנונות אחרים כגון ג'אז, בלוז, פאנק ועוד. האלבום הזה כבר היה יותר מתון מבחינת טקסטים ושר בעיקר על נבכי נפשו, אולי כי קוואמי כבר לא היה ילד, אולי בגלל שהאלבום הקודם נחשב ל"שמאלני" מדי והרגיז יותר מדי אנשים. מכל מקום, קוואמי המשיך לעסוק בפעילות פוליטית וחברתית, אך את האמנות הניח בצד.

 

2005 ואילך - האינטרנט הופך את הקערה על פיה – אך גם מרוקן אותה

 

לצד ההצלחה היחסית של שירי מחאה בהיפ הופ העברי, החלו לצוץ גם אמני היפ הופ מוכשרים לא פחות, שהצליחו ברמה כזו או אחרת, מבלי לערב את הדעות הפוליטיות שלהם, או כל מחאה אחרת יתר על המידה. כלא 6 למשל, להקה שהצליחה מאוד בזמנה והוציאה ב2004 את אלבום הבכורה שלה נחשבה להרכב שבעיקר עושה שמח. מלבד שיר אחד, "זה היה ביתי", גרסת כיסוי לשיר של מני בגר, ההוא משנות ה-80, במחאה על גירוש יהודי גוש קטיף ותוכנית ההתנתקות, לא נרשמה עוד יצירה שלהם שבאה להגיד משהו חוץ מ"אנחנו מגניבים". 

מהאדמו"ר ועד איזי, יואן בן-חיים על תולדות ההיפ הופ העברי, השפעותיו, וגם כלא 6 המגניבים, הטקסטים של סגול 59, הנפילה של "הישראלים" והרומן הקצר של סאבלימינל עם קרלו (לא, לא שכחנו)

/ כתבות בנושא /

מאור הוימן

גאה לאהוב אירוויזיון

בר קיאסי

צ'אנס לטראנס

ליאור שרעבי

להטות את הזרם

יואן בן חיים

איתן מהבלוק

/ בבלי5 בפייסבוק /

/ הרשמה לניוזלטר /

הסצינה לא עוצרת רק בחנות הקטנה של צ'ולו, ומתחילים להופיע מספר מועדונים קטנים, כמו הג'י ספוט בכיכר אתרים, מועדון בו נראו לראשונה בישראל 'באטלים', קרבות ליריקה מאולתרים בין שני ראפרים, לרוב אלמוניים, ממש כמו שעשו באמריקה. סוף שנות ה-90 ותחילת שנות ה-2000, לפחות בכל הנוגע לראפ העברי הפחות מיינסטרים, מסמלים עידן חדש בז'אנר לא מוכר, ובזמן שמלחמות הראפרים בין החוף המערבי לחוף המזרחי בארצות הברית שוברות שיאי אלימות עם הרצחם של טופאק שאקור וביגי, בישראל צומחת סצנה של מוזיקה שחורה בתולית וקלילה, שמחקה כמעט בלי לשים לב את סגנון האולד סקול בארצות הברית בסוף שנות ה-80. יש בה מחאה, יש בה קצב, אך עם זאת האמנים לא לוקחים את עצמם יותר מדי ברצינות. התפקיד של קוואמי דה לה פוקס ולירון תאני באותן שנים הוא קריטי – כאמור, האינטרנט עדיין בחיתוליו, ו'עסק שחור', יחד עם התכנית של מומי לוי ב-88FM היא השופר היחיד בה יכולים אומנים צעירים להתארח ולפרוש את מרכולתם לאוזני השומעים, אמנם אחרי חצות, אך זה עדיף מכלום. בשנת 2000, מתאספים כל מי שהגדיר את עצמו 'ראפר' או קשור באופן זה או אחר למוזיקה שחורה בישראל ומוציאים את האלבום "מיקרופון למקסימום", שוב מבית היוצר של צ'ולו, עם שירים לא רדיופונים בעליל, בלי קו מנחה ברור למדי, אך עם שקיעת שב"ק ס' והעדר מתחרים, האלבום מהווה מקפצה לכמה אומנים בולטים, ביניהם סאבלימינל ותאמר נאפר, צעיר ערבי מלוד.

 

תחילת שנות האלפיים - אינתיפאדה דרך מיקרופון

 

הימים הם ימי תחילת האינתיפאדה השניה, 'העבודה' בראשות אהוד ברק עדיין בשלטון, אך בקרוב עמישראל ייקח חזק ימינה ויעלה את אריק שרון ז"ל לכס ראשות הממשלה, והדור שגדל בצל מבזקי החדשות הופך לניצי יותר. "האור מציון", אלבום הבכורה של קובי שמעוני שיוצא לאור בשנת 2001, הופך את המותג "סאבלימינל" ללהיט היסטרי, בעיקר בזכות המסרים הפטריוטים והמיליטריסטיים שבו. "אני חי מיום ליום", ביחד עם יואב אליאסי ומומי לוי, להיט מתוך האלבום, הופך את סאבלימינל לאייקון ראפ, שמבטא את התסכול המתמשך של רבים מאזרחי ישראל כנגד המצב הביטחוני בארץ באותן שנים. מלבד "חי מיום ליום", המחאה באותו האלבום בקושי ניכרת, וחוץ מכמה שירים שעוסקים בחיי הפשע של תל אביב ובהתמסחרות של הדור הצעיר, בקושי ניתן להבחין בו במחאה אמיתית, ושאר השירים בעיקר עוסקים בתכנים שובינסטיים, כסף ושופוני.

 

האלבום השני, "האור והצל" שיוצא שנה לאחר מכן, כבר הופך את יואב "הצל" אליאסי לחלק אינטגרלי מההרכב ואת 'ת.א.ק.ט' (באנגלית TACT, דהיינו TEL AVIV CITY) ללייבל ראפ ישראלי ראשון, גם הוא דומה בתכניו לאלבום הראשון. יחד עם זאת, מעט סגנון האולד סקול שאפיין את האלבום הראשון נעלם כליל ומפנה את מקומו לסגנון הרבה יותר מוחצן, מיני ומדלג כמה שלבים קדימה הישר לראפ המיינטסרים של ארצות הברית, מבלי לעבור את משוכת הגנגסטה ראפ, אולי בהעדר מצוקה ממשית בקרב ראפרים בישראל. ואז הגיעה המפלה של סאבלימינל: בשנת 2003, עשה סאבלימינל את אחת הטעויות הגדולות בקריירה שלו, ושיתף פעולה עם חברת המזון תנובה, בפרסומת שהפכה לבדיחה, "אני אמיתי – שוקו קרלו". הקמפיין נכשל, האשמות עפו כמו ריקושטים בסג'עייה, אבל את הנזק אי אפשר היה לתקן. מהתדמית הקשוחה שניסה לשדר נשארה רק הפוזה, וכל ניסיון מחאה הפך מאוחר יותר ללא רלוונטי. שמעוני מצידו ניסה לשקם את תדמיתו כשאמר בראיון כי "גם אומנים ברחבי העולם עושים פרסומות, זאת לא בושה", מה שאולי נכון, אבל קודם תבחן איזה מוצר אתה מנסה לשווק.

סגול 59 ניסה באותה תקופה להיות אובר פוליטי מהצד הלא נכון של המפה, ומצא את עצמו במהרה מחוץ לשוק. מצד שני, עם העדר טקסט מתוחכם דיו, תחילת שנות ה-2000 לא הייתה תקופה טובה לפעול בה עבור ראפרים: "הישראלים", צמד ראפרים שניסה להפוך את המקורות התימניים שלהם לאישיו, לא זכו להקליט אלבום שני. תפוצת הפס הרחב בכל בית בישראל פתחה את שוק המוזיקה השחורה לעידן הטוב ביותר עבורו – אי תלות באולפני ההלקטות.  אחת הדוגמאות הטובות לאחד שהצליח בזכות הרשת הוא איזי, או כפי שהפקידה בבנק קוראת לו, ארז שרון. ב-2010 החלו הקליפים שהעלה ליוטיוב לתפוס תאוצה, וההזמנות להפיע על במות החלו להגיע אליו. ההתעלמות של הרדיו לא ממש ריגשה אותו, שכן המעריצים שלו צבאו על דף הפייסבוק שלו בהמוניהם וכיום רשומים כעוקבים שלו מעל 100 אלף גולשים, סכום עצום יחסית לאמן ישראלי. עידן מעריצי הפייסבוק פגע במחאה של הראפ -  ובכלל נראה כיום כי מלבד הדג נחש, לא נשארו יותר מדי אומנים מצליחים שמוכנים להביע מחאה נוקבת. בתוך עמם אותם אמנים יושבים, והם יודעים שגם נערים בני 15 יודעים ללחוץ על 'אנלייק' במקרה שהציבור הישראלי לא יראה בעין יפה טקסטים יותר מדי מהפכניים.

bottom of page