תחרות האירוויזיון הראשונה שצפיתי בה הייתה בשנת 1993. שרה'לה שרון, מנחת ערבי שירה בציבור שהייתה גם המורה שלי לריתמיקה, ייצגה את ישראל ביחד עם להקת "שירו". לא אשכח לעולם את הגאווה שחשנו בלב כאשר ניצחה שרון בקדם האירוויזיון, וחיכינו לה נרגשים עם זרי פרחים בשער הקיבוץ. מאז אני חובב אירוויזיון. בכל שנה אני צופה בתחרות, עוקב אחר האמנים המשתתפים, משתדל לקראת התחרות לאסוף כל פרט מידע, ובערב התחרות אוסף את חבריי לצפייה משותפת וטקסית.

סטראוטיפ של גייז או שמועה נכונה?

בתקופת התיכון, לאחר שיצאתי מהארון כהומו, נוסף לצפייה הקבועה בתחרות היבט חדש. עם השנים גיליתי שרוב חבריי המתעניינים בתחרות משתייכים גם הם לקהילה הגאה. ליין מסיבות האירוויזיון הישראלי נערך אחת לשבוע בפאב "אוויטה" בתל אביב, שהוא הפאב המרכזי של הקהילה הגאה.  

בשנה שעברה ערכתי מחקר במסגרת הלימודים על הקשר בין תחרות האירוויזיון לבין הקהילה הגאה בישראל, וגיליתי שהקשר הדוק ועתיק. דרך חמש נקודות זמן בהיסטוריה הלא-רחוקה של האירוויזיון, אספר את סיפורי האישי, שכה שזור בתחרות הזו.

 

נקודה ראשונה: 1998 – דנה אינטרנשיונל זוכה באירוויזיון

 

גם כנער צעיר שטרם התוודע לחלוטין לזהותו המינית, הערצתי את דנה אינטרנשיונל. היא ייצגה בעבורי, ובעבור כל עם ישראל, את הדור החדש והצעיר שמאס בכפייה הדתית ובשמרנות של דור ההורים ורוצה לצעוד קדימה ליום שבו כולנו יכולים להיות ולעשות הכל מבלי שישפטו אותנו. ניצחונה של אינטרנשיונל לא היה סוחף כלל, ושלב ההצבעה באותה שנה היה מורט עצבים, כאשר רק בנקודת השיפוט האחרונה נודע דבר ניצחונה של ישראל, בהפרש נקודות זעום. אין לתאר את השמחה שאחזה בי אז – לא האמנתי שאֶחְזֶה בניצחון ישראלי באירוויזיון בימי חיי, וכאשר זה בא מאישה טרנסקסואלית, מה טוב.