"כששואלים אותי אם אני ירושלמית אני עונה: 'לא. אני גרה בירושלים אבל אני חיפאית במקור'. אני לא מרגישה ירושלמית למרות שגרתי פה יותר מאשר שם", אומרת פרופסור מונא חורי-כסאברי (40) לאג'ואים ממשרדה שבמרומי בניין בית-הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית. חורי-כסאברי היא ראש החוג ללימודי תואר שני בעבודה סוציאלית, ומתגוררת בירושלים מאז 1993, אז הגיעה לעיר ללימודי התואר הראשון במקום שבו היא עתידה לפתח את הקריירה האקדמית שלה. "תכננתי לחזור לחיפה אחרי שנה אבל בסוף אהבתי את המקום ונשארתי", היא מספרת.

 

למה את לא מרגישה ירושלמית אחרי כל השנים האלה?

 

"אני חושבת שזה בגלל שאני חיפאית. הרבה ירושלמים רואים דמיון בין חיפה לירושלים אבל אני והרבה חיפאים לא מרגישים כך. בחיפה יש יחסים הרבה יותר טובים בין יהודים לערבים מאשר בירושלים, וזו הסיבה העיקרית שאני לא מרגישה ירושלמית. בחיפה יש שכנות טובה, זו עיר מעורבת אמיתית". לדעתה יש דיכוטומיה בין השכונות היהודיות והערביות בירושלים ואין קשר ביניהן. "הצד הפוליטי מאד קשור למה שקורה בירושלים וזה הצד שקשה לי בעיר הזאת", היא אומרת. "נשארתי כי אני אוהבת את העיר ואוהבת את האוניברסיטה. זה צוות שגדלתי לתוכו. המחקרים שלי פה ויש לי גם חברות מחוץ לאוניברסיטה. אלו שני הדברים שמחזיקים אותי בירושלים".

 

חורי-כסאברי מתרפקת על כנפי הנוסטלגיה כשהיא נזכרת בימיה כסטודנטית, כשרק התחילה את דרכה בירושלים. "זו הייתה חוויה מאד חיובית לפגוש סוגים שונים של אנשים מכל מני מקומות. אלה היו שנים מאד יפות. עד אז הכרתי רק אנשים מחיפה, ובאוניברסיטה הכרתי סוגים שונים של אנשים", היא אומרת. עם זאת היא מוסיפה כי קשה לה עם מה שקורה מחוץ לכותלי האקדמיה. "בירושלים אתה מרגיש שיש מתח בין יהודים לערבים כל הזמן. גם בחיפה יש מתח, אבל סביב אירועים ספציפיים. פה המתח הוא רציף", היא אומרת בצער, "קשה לי להתחבר למציאות הזאת שאנשים חיים כל-כך לא ביחד".   

 

לאחר סיום התואר הראשון המשיכה חורי כסאברי ישירות ללימודי תואר שני, ובמקביל עבדה במספר משרות בתחום לימודיה, ביניהם לשכת הרווחה במזרח ירושלים. היא המשיכה מיד ללימודי דוקטורט, ומשסיימה עברה לשיקגו ללימודי פוסט דוקטורט. כמו כן, שימשה כחוקרת אורחת באוניברסיטת טורונטו. כשחזרה לארץ למדה פוסט דוקטורט נוסף, ומשנת 2005 היא בעלת תקן קבוע בבית-הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית.

 

איך את מציגה את עצמך בחו"ל, כישראלית או כערבייה?

 

"אני מציגה את עצמי כערבייה ישראלית או כפלסטינאית ערבייה מישראל", היא אומרת, ומוסיפה "אני לא מתכחשת לזה שאני גרה במדינת ישראל, אבל חשוב לי שידעו שאני ערבייה כי הרבה פעמים אנשים לא יודעים  וזה לא כל-כך ברור. בזמן המבצע ('צוק איתן'. ד.ל.) הייתי בטורונטו ודיברתי עם חברה קנדית יהודיה. היא יודעת שאני ערבייה ואנחנו מדברות כל הזמן על המצב בארץ, אבל מרבית האנשים ששומעים שאני מישראל מיד משייכים אותי לזה שאני יהודייה ואז כל הדיון שונה. לפעמים אנשים מותחים עליי ביקורת ואז אני אומרת להם: 'רגע, אבל אני ערבייה. גם אני לא מסכימה למה שקורה".

 

 איך אנשים מגיבים למורכבות הזאת, כשהם שומעים שאת בעצם ערבייה?

 

"הרבה מתעניינים אם עשיתי צבא או לא, איך ולמה. זה מעניין אותם. יש אנשים שחושבים שהערבים הם רק בשטחים ושלעומתם יש יהודים. הם לא מבינים שיש ערבים-ישראלים, לא מבינים את המורכבות. אנשי אקדמיה יודעים בגלל מחקרים שעשו, אבל מי שלא מכיר לא כל-כך מעורה במה שקורה בתוך מדינת ישראל עצמה".

 

מורכבות חייה של חורי-כסאברי אינה מתמצה 'רק' בהיותה ערביה-פלסטינאית-ישראלית. חורי-כסאברי היא גם נוצרייה בדתה, וכך גם בעלה, ג'וני כסאברי, שמשרת במשטרת ישראל כקצין הקישור לעדות הנוצריות בארץ. משפחתה מגיעה במקור מהכפר מרר ומשפחתו של ג'וני מיפיע. השניים הכירו באוטובוס מחיפה לירושלים והתחתנו בשנת 1999. לזוג שני ילדים – ליאן (14) ופיהם (10).

 

היותך נוצרייה גורם ליחס שונה כלפייך?

 

"יש אנשים שנוטים לתת לזה יחס אחר ואני מאד לא אוהבת את זה", היא אומרת כמעט בכעס. "זה חלק מהניסיון לחלק את האוכלוסייה הערבית. אמירות כמו 'אה, את נוצריה', כלומר 'את לא שייכת לערבים הלא טובים', יותר מעליבות אותי מאשר מחמיאות לי. אני נולדתי לתוך משהו בלי לבחור בזה, אז לא מגיעה לי זכות אקסטרה. באותה מידה יכולתי להיוולד למשהו אחר".

 

את מכירה עוד ערבים נוצרים בירושלים?

 

"יש קהילה ערבית נוצרית לא גדולה שמתרכזת בעיקר בעיר העתיקה, וגם בבית חנינא ובשועפט. אני בכלל לא קשורה אליהם. אני יודעת רק מעט מאד בגלל העבודה של בעלי, אבל חוץ מזה אין לי שום קשר אליהם".

למרות שפירוש השם 'חורי' הוא כומר, חורי-כסאברי מציינת כי אינה מחוברת לדת. "ללכת לכנסיה? ממש לא!", היא נדרכת. "אני אוהבת את הכריסמס בגלל העץ והקישוטים, אבל חוגגת בבית, לא הולכת לכנסיה. בעלי עושה מספיק שעות בכנסיות בשביל כל המשפחה", היא אומרת בהלצה.

 

מה דעתך על גיוס ערבים-נוצרים לצה"ל, סוגיה שעוררה מחלוקת במגזר בחודשים האחרונים?

 

"זה עוד היבט של החלוקה בין ערבים. כל עוד אין זכויות אין למה להתגייס", נזעקת חורי-כסאברי. היא משתהה לרגע, מנסה לברור את המילים. "בצורה הכי מעודנת... זו סתם אשליה. לחשוב שאם אתה נוצרי ותשרת בצבא אתה תהיה שווה בין כולם - אתה לא תהיה שווה. אין מקום לשרת בצבא כל עוד אין שוויון. אנחנו לא יכולים להיאבק אחד בשני. בכל זאת אנחנו אותו עם". היא מציינת כי בהחלטה על גיוס העדה הנוצרית מעורבים הרבה סוגיות אישיות, רגשיות ופוליטיות. "אני לא חושבת שהפתרון שמנסים למכור לשוויון במדינת ישראל זה שירות בצבא. זכויות נותנים בכל המדינות ללא קשר לצבא אז למה זה ככה בישראל? יש זכויות וחובות שזה מקובל, אבל צבא לא צריך להיות תנאי להיותי אזרחית. מי שרוצה ללכת לצבא זה אקסטרה.

החלטה כזו היא אבסורד, וזה לא יעזור לי להיותי אזרחית".

 

אחד הנושאים העיקריים אותם חוקרת חורי-כסאברי במסגרת עבודתה הוא עבריינות בקרב בני נוער, והיא מספרת על ההתמודדות עם תופעות כאלו במזרח ירושלים. "ידוע שיש יותר עבריינות בקרב בני נוער ערבים מאשר יהודים. זה קשור לכל מני גורמים כמו המצב הכלכלי והחברתי שהם נמצאים בו, שינויים בדפוסי המשפחה במגזר הערבי, המעבר מחברה מסורתית לחברה מערבית. הרבה אירועים, כמו לדוגמה זריקות אבנים באזור הר-הצופים, קשורים למחסור בפעילות פנאי. אם היה להם מה לעשות הם היו מוצאים פעילות יותר אטרקטיבית מזו. האירועים לא תמיד קורים על רקע לאומני. זה נובע משעמום. תסתכל על השכונות הערביות יחסית לשכונות היהודיות. אצלנו אין פארקים. אני לא חושבת שנתקלתי בפארק בשכונה ערבית".

 

בעבר היה גן ציבורי בסילוואן, אבל הגן הושחת על-ידי תושבי השכונה

 

"אני לא מצדיקה את זה. הוונדליזם נובע מחוסר הבנת המשמעות של המעשים. הם לא מבינים שהם הורסים לעצמם ולא רק לעירייה. להוציא את התסכול על דברים שאמורים לשרת אותך זה קצת בעייתי".

 

אולי העירייה לא בונה גנים ציבוריים בשכונות ערביות מחשש שמקרים כאלו יחזרו על עצמם? 

 

"זה מה שאתה חושב. תראה כמה פעמים החרדים שורפים פחים. האם העירייה מפסיקה לשים פחי אשפה בשכונות חרדיות?", היא שואלת בהתרסה.  

 

חורי-כסאברי מספרת על מחקר שעשו שניים מתלמידיה על עבריינות נוער במזרח ירושלים. אחד הדברים שבדקו במחקר הייתה השאלה 'מה מידת הדתיות של ילדים המעורבים בעבריינות?' "בשונה מהתפיסה שחשבנו, מצאנו שככל שילדים יותר דתיים כך הם פחות מעורבים בעבריינות. דווקא ילדים אחרים יותר מעורבים בעבריינות, אבל זו עבריינות מכל הסוגים, לא רק 'פוליטית' כמו זריקת אבנים. זה מחזק את ההנחה שלנו שמדובר במימד התפרעותי ולא בעבריינות על רקע דתי או לאומני".