שקרג'י עם ספר שירה. צילום: מיכל פתאל

גַּאֲוָה   /   דליה רביקוביץ'

 

אֲפִילּוּ סְלָעִים נִשְׁבָּרִים, אֲנִי אוֹמֶרֶת לְךָ,

 

וְלא מֵחֲמַת זִקְנָה.

 

שָׁנִים רַבּוֹת הֵם שׁוֹכְבִים עַל גַּבָּם בַּחֹם וּבַקּוֹר,

 

שָׁנִים כֹּה רַבּוֹת,

 

כִּמְעַט נוֹצַר רֹשֶׁם שֶׁל שַׁלְוָה.

 

אֵין הֵם זָזִים מִמְּקוֹמָם וְכָךְ נִסְתָּרִים הַבְּקִיעִים.

 

מֵעֵין גַּאֲוָה.

 

שָׁנִים רַבּוֹת עוֹבְרוֹת עֲלֵיהֶם בְּצִפִּיָּה.

 

מִי שֶׁעָתִיד לְשַׁבֵּר אוֹתָם

 

עֲדַיִן לֹא בָּא.

 

וְאָז הָאֵזוֹב מְשַׂגְשֵׂג, הָאָצוֹת נִרְגָשׁוֹת, וְהַיָּם מֵגִיחַ וְחוֹזֵר,

 

וְדוֹמֶה, הֵם לְלֹא תְנוּעָה.

 

עַד שֶׁיָּבוֹא כֶּלֶב יָם קָטָן לְהִתְחַכֵּךְ עַל הַסְּלָעִים

 

יָבוֹא וְיֵלֶךְ.

 

וּפִתְאֹם הָאֶבֶן פְּצוּעָה.

 

אָמַרְתִּי לְךָ, כְּשֶׁסְּלָעִים נִשְׁבָּרִים זֶה קוֹרֶה בְּהַפְתָּעָה.

 

וּמַה גַּם אֲנָשִׁים.

 

לשירה הגיעה שקרג'י דרך השירות הלאומי אותו היא עשתה 'במקום לשירה', מוסד ספרות ירושלמי יוצר המקיים מופעי שירה, מפגשי משורר, כתב עת ופסטיבל. שבעבר הופעל על ידי משוררי קבוצת "כתובת" קבוצה של משוררים ירושלמים המונה את שי דותן, דורית ויסמן, אריאל זינדר, גלעד מאירי וליאור שטרנברג. השם "מקום לשירה" ביקש לבטא את היעדר המקום הראוי לשירה בירושלים. "גם היום, טרם נמצא בית ראוי לפעילות שירה בעיר", נכתב באתר האינטרנט שלהם .

 

"מ-2002 עד 2007 עבד ב-'מקום לשירה' איש צוות אחד, המשורר גלעד מאירי, אליו הצטרפתי", מספרת שקרג'י. "הפקנו באותה שנה בפעם הראשונה את 'מטר על מטר' - פסטיבל ירושלים לשירה, שהוא כנראה פסטיבל השירה הגדול היום בארץ" (פסטיבל 'מטר על מטר' חגג השנה שבע שנות פעילות. מ.ד.).

 

 איך מתפרנסים כאלו שעוסקים בשירה? את מרוויחה שכר חומרי מהיותך משוררת?

 

"השירה היא מדיום של מעט", מספרת שקרג'י על התפוצה המועטה של כתבי עת לשירה, ומוסיפה כי "מראש השאיפה בשירה היא לא שאיפה קפיטליסטית. לא להשתלט, לא להתעשר ולא בהכרח להגיע לקהל רב". רוב המשוררים בישראל אינם עוסקים בשירה בלבד. לרוב הכתיבה היא משנית מבחינת היקף הזמן, והמשוררים עוסקים בכתיבה בשעות הפנאי בלבד.

 

"אנחנו מכוונים לעושר תרבותי ורוחני", אומרת שקרג'י. "'מקום לשירה' הוא מקום מאוד משמעותי משום שהוא היה המוסד הראשון ששילם למשוררים עבור ההופעה שלהם. בדרך כלל מצפים שהמשורר יתקיים מאוויר ואהבה".

 

"כסף הוא מרכיב מאוד משמעותי בחיים, אבל גם אני לא מרוויחה משעות הכתיבה שלי. אני מצטמצמת, ועובדת פחות כדי שיהיו לי עוד שעות כתיבה. בתור אדם דתי אני מאוד מאמינה בסוד הצמצום הזה. יש עוצמה ושמחה בללכת נגד הציפייה מאנשים בעידן הזה להתרחב ולצבור. אין בזה תכלית בעיני. הדבר הכי משמעותי שאני יכולה להשאיר לילדים שלי הם חיי רוח עשירים במקום הגיאוגרפי והתרבותי בו יגדלו. מדינת ישראל בעיניי היא קפיטליסטית קיצונית. מה שקורה בה זה ביטוי של אנורקסיה רוחנית וחוסר הערכה למשוררים".

 

כַּלְכָּלָה פְּשׁוּטָה / נוֹעָה שקרג'י

 

זֶה לֹא נָכוֹן

 

שֶׁעִם שִׁירָה לֹא קוֹנִים בַּסּוּפֶּר.

 

עֻבְדָּה.

 

בְּשׁוּלֵי שִׁיר שֶׁתָּלִיתִי עַל הַמְקָרֵר

 

נוֹסְפוּ בְּסוֹף הַשָּׁבוּעַ: לֶחֶם, גְּבִינָה וִירָקוֹת

 

רְשִׁימַת קְנִיּוֹת.

 

 

תפקיד המשורר בעיניך הוא גם למחות?

 

"זו אופציה"

 

למשוררים, כאנשי רוח, יש תפקיד גדול יותר כמוחים נגד הפיכתה של ישראל ל-'מולטי קפיטליסטית'?

 

"ברור".

 

בקבוצת הפייסבוק 'פועמה', אותה יזמה שקרג'י, מועלים השירים לפי סדר הגעתם למערכת וללא כל סינון מקדים. השירים הזוכים הם אלו שצברו את מספר הלייקים, השיתופים והתגובות הגבוהים ביותר. "השירים שזוכים בדרך כלל הם שירים קצרים, שירים עם הומור ובעיקר שירים עם מאפיינים פופולריים. תחשוב על זה כמו על דה-וויס", היא אומרת. "או שיש סיפור אנושי מזעזע, או שיש באמת כישרון ברמות שונות: היכולת לרגש, לשחק בשפה, לעדן ולספר. כמובן שלצערנו יש בעולם יותר סיפורים מזעזעים מאשר כישרון".

 

את לא מפחדת להפוך את השירה ל-'דה-וויס'?

 

" לא. מה שיש ל-'פועמה' משותף עם דה-וויס זאת תפוצה גדולה יחסית למקומות הרגילים בהם מתקיימת אותה האמנות. מה שלמדתי מ'פועמה' היא שיש המון קוראי וכותבי שירה שמעולם לא נתנו להם את ההזדמנות להרגיש משוררים. זה נובע מאליטיזם ארוך שנים לפיו הדבר היחיד שאפשר לשלול מהמשורר זה לא כסף ולא את היצירה, אלא את עצם ההכרה בו כמשורר. היתר כאמור לא תלוי בחברה, אז את הדבר הזה מערכות ספרותיות אוהבות לשלול מאנשים. כשיש מערכת שלא שוללת אלא מאפשרת מעין חממה של כתיבה, יש התחברות גדולה לשירה".

 

מה דעתך על המשוררים המזרחיים?

 

"הם תמללו את הקהילה שלהם ולכן הם זכו לתמיכתה. זאת קהילה שהשירה לא הגיעה אליה קודם, השירה שתקה בה. יש עוצמה רטורית ומחאתית גדולה בעיני, לא מעט בגלל ההתעלמות הזו- היעדר השירה בפריפריה הישראלית. ומי שמתמלל את הקהילה שלו בעיני זאת שליחות, הוא כמו שליח הציבור, האיש החשוב ביותר בתפילה", היא אומרת ומתייחסת להצלחתם של המשוררים המזרחיים הצעירים כדוגמת רועי חסן ועדי קיסר, מייסדי 'ערס פואטיקה'.

 

"עם זאת, אני לא מאמינה בפילוג, בשיח 'שונאים אשכנזים'. מבחינתי זה מבטא שלב פוסט-טראומטי של המשוררים האלה", אומרת שקרג'י. "אני מזרחית, עיראקית משני הצדדים, ואני מבינה ערבית. חשוב לי ללמוד על הספרות והשירה המפוארת שהייתה בעיראק ושלא תורגמה. אני גאה בתרבות הזו שגדלתי עליה ולא תהיה לי תרבות אחרת, אבל אני לא מאמינה ב'טיקט' העדתי. משורר לוקח סיכון אדיר כשהוא אומר: 'אני משורר מזרחי', זה סיכון שאני יכולה להעריך, אבל לא יכולה להזדהות איתו".

 

על 'ערס פואטיקה' היא אומרת "אני חושבת שהכוח שלהם והחידוש שצריך לייחס להם הוא צורני ולא תמטי: הפואטיקה של רועי חסן, עדי קיסר ותהילה חכימי היא שטוחה, ולא אינטר –טקסטואלית. בשונה ממשוררים צעירים אחרים, היא רטורית מאוד ומושפעת מ-'הספוקן וורד'. אלו חידושים ומודלים משמעותיים. אין בעיני שום חידוש בתמה- השירה הישראלית מטפלת כבר ארבעים שנה בפצע המזרחי ומידי פעם הווליום עולה".

 

כִּמְעַט נוֹצַר רֹשֶׁם שֶׁל שַׁלְוָה

 

"לא הרגשתי אף פעם צורך להגיד 'אין לעיראקיות שפם'. אני לא מוכנה לדבר עם אנשים בגובה הזה. עדי ורועי כן מוכנים לדבר עם אנשים שהשפילו אותם, את התרבות שלהם ואת המשפחה שלהם. אני לא מאמינה בזה",  אומרת שקרג'י.

 

אולי בגלל שלא חווית קיפוח?

 

"יכול להיות. אבל זה נושא שתמיד היה קיים בבית שלי ואני זוכרת משפטים מכוערים שאמרו לי. הספרות של טוני מוריסון והתיאוריות הפוסט-קולוניאליות גדלו איתי מגיל מאוד צעיר בזכות אמא שלי שלמדה אותן. כלומר, כשיש הכרה מגיל צעיר בזרות האמיתית ואולי גם הנצחית שיש כלפי כל מי שצורתו החיצונית פחות מתאימה לקופידון המערבי, אתה מעבד את זה והולך הלאה. בסופו של דבר מצד המדיה הישראלית השימוש בשיח הפוליטי הוא אשלייה שנמכרת לנו כדי לחפות על היעדר שיח תרבותי אמיתי שהוא הצורך ההישרדותי האמיתי של החברה. לראייה, השיח הזה נעלם במלחמה ('צוק איתן'). כשיש איום קיומי אנשים אומרים 'נתווכח על צבע העור אחרי זה'. אני לא חושבת שצריכים להגיע למלחמה כדי לוותר על השיח הזה".

 

לדעתה של שקרג'י,  'ערס פואטיקה' הם לא הצעקניים הראשונים וגם לא האחרונים שהחזיקו בעמדות האלה. היא מביאה  את רוני סומק וארז ביטון כדוגמא למחאה שמבחינתה היא לא צעקנית, ומצליחה למחות על קיפוח מזרחי ויחסי מרכז פריפריה. "המחיקה הטוטאלית של האשכנזיות היא בדיוק אותה שואה. אני לא מאמינה בזה", היא אומרת.