top of page

   מאיר דוד כהן, דויד ליבנה

גיבור ירושלמי -  דמותו של מיקי לוי (51), לשעבר מפקד מחוז ירושלים במשטרה, זכורה במיוחד מפיגועי הטרור שפקדו את העיר בעשור הקודם, וגבו את חייהם של עשרות מבניה. כמי שנולד, גדל הקים את משפחתו בעיר, הוא הקדיש את מיטב שנות חייו למענה, ואהבתו האינסופית לירושלים כמעט עלתה לו בחייו. כיום, בשבתו על כיסא סגן שר האוצר, לוי ממשיך לזכור חסד נעורים לעיר ממנה התחיל את מסע חייו המרתק. שיחה עם ירושלמי אמיתי על אהבתו הראשונה והנצחית.

 

אתה אחד האנשים שהכי השפיעו על ירושלים בשנים האחרונות, במישורים רבים מאוד. מהי ירושלים עבורך?
 

"ירושלים זו ירושלים. זה מעבר לכל פוליטיקה ומעבר לכל תפיסות עולם וכל בדלנות. אשתי אמרה באחד הראיונות ש-'לבעלי יש מאהבת שקשה לי להתמודד איתה. למאהבת הזאת קוראים ירושלים'. זה יכול להדגיש יותר מכל את החיבור שלי לירושלים בנפש, בנשמה. אין לי מספיק מילים כדי לתאר כמה אני מחובר לעיר הזו וכמה אני מוכן לתת בשבילה. הכל מכל וכל, אפילו את החיים".

 

במה העיר שונה ממקומות אחרים בארץ ובעולם?
 

"הכל, הכל!", עונה לוי. "ההיסטוריה, היסודות שלנו. תראו לי עוד עיר שיש לה  70 שמות. אין עיר כזו, אין עיר בהיסטוריה העולמית שמישהו כמה אליה, וששרדה את תהפוכות העולם הישן והחדש, 3000 שנה. אין עיר שההיסטוריה שלה מדברת מכל פינת רחוב ומכל אבן. יש פה משהו אחר. הריח אחר, האנשים אחרים. אנחנו שונים מהתל-אביבים, אנחנו יותר עדינים יותר, מיושבים ופחות רעשניים".    

להט אינסופי עוטף את לוי כאשר הוא מדבר על ירושלים, ואהבתו אליה ניכרת היטב על פניו. פגשנו אותו בלשכתו במשרד האוצר, סמוך לכנסת, כדי לשמוע כיצד הוא הגיע להיות האיש שמזוהה כל כך עם העיר שחשובה לו יותר מכל דבר אחר.

לוחם, חולם, מורה נהיגה, איש משטרה ואיש משפחה, ירושלמי ברמ"ח אבריו אך גם אחד שמוכן לוותר על חלקים ממנה, ולבטח אחד האנשים הכי מזוהים עם ירושלים של האינתיפאדה השנייה: ח"כ וסגן שר האוצר, מיקי לוי

מיקי לוי במשרדו עם אות אביר איכות השלטון. "אשתי אמרה באחד הראיונות: 'לבעלי יש מאהבת שקשה לי להתמודד איתה. למאהבת הזאת קוראים ירושלים'" (צילום: דויד ליבנה)

לוי לא נולד לאליטות הירושלמיות המסורתיות כמו משפחות הס"ט ('ספרדים טהורים'), או משפחות היישוב הספרדי הישן אלא למשפחת עולים מכורדיסטן את ילדותו העביר בשכונת 'הכורדים' (חלק משכונות נחלאות) המכונה גם שכונת 'הפחים'. משפחתו הייתה ענייה, והוריו נאלצו להידחס עם חמשת ילדיהם בדירה קטנה וצפופה בגודל של חדר אחד בלבד.

 

"כך נראתה הילדות שלי", מספר לוי. "היינו חמישה ילדים בחדר, מטבח מחוץ לבית ושירותים משותפים לכל החצר. גם המקלחת הייתה משותפת לכל החצר והיינו מחממים בה את המים עם בולי עץ". השכונה אמנם הייתה מעורבת מעדות שונות אך הורכבה בעיקר מעולי כורדיסטאן. באמצע הריאיון הוא נעצר למספר רגעים וצולל אחורה בזמן. קולו נחלש קמעה ואז הוא מספר על אנקדוטה שקשורה לילדותו ומתחברת למקום עבודתו הנוכחי: "הייתי נער צעיר ויחד עם אחי ועוד חברים מהשכונה היינו נכנסים למתחם הכנסת כשהוא עוד היה בבנייה. המקום הזה הקסים אותי במיוחד, למרות שלא ידעתי מה יש בו או למה הוא נועד".

 

את אהבת הארץ ספג לדבריו בבית הציוני שבו גדל. שני הוריו שירתו באצ"ל לפני קום המדינה ואמו אף הבריחה כלי נשק מעמדה לעמדה בשכונת אבו-תור בדרום מזרח העיר. הוריו, שנולדו בעיראק, החדירו לילדיהם את אהבת ציון וסיפורי המחתרת ודאגו שהוא ואחיו יכירו את החברים מהמחתרת ויעבירו הלאה את הסיפור הלאומי. 

"לא מזמן השתתפתי בהלווייתו של חברם של הורי לנשק, אליעזר מזרחי, שבגיל 15 הבריח רימון שהוחבא בתפוז אל תוך כותלי בית הכלא הבריטי בשכונת מוסררה. אותו רימון שימש מאוחר יותר את מאיר פיינשטיין ומשה ברזני להתאבדותם בטרם ייתלו על-ידי הבריטים. איפה מוצאים עוד אנשים כאלה? לא ייאומן!", הוא מספר בעיניים בורקות.

 

למרות שסיכנו את חייהם במאבק על הקמת המדינה, הוריו של לוי התקשו למצוא מקור פרנסה מכיוון שלא השתייכו למפלגה 'הנכונה'. "פעם, אם לא היה לך כרטיס אדום לא היית מוצא מהר מאד עבודה", הוא מספר. אביו, שעבר ממשרה למשרה, שימש פעם כמנהל חשבונות בשוק ובפעם אחרת כחשמלאי רכב, ואמו עבדה בניקיון בתים בשכונת רחביה 

תפוז הנפץ בתצוגה במוזיאון הלח"י בתל אביב. "איפה מוצאים עוד אנשים כאלה? לא ייאומן"

היוקרתית. חייהם התנהלו בדוחק, "היה מותר לי לקחת פרי ביומיים", מספר לוי. עם הזמן הצליחה המשפחה לממן מעבר לדירה גדולה יותר בשכונת רוממה, ובהמשך הם נדדו עד שכונת בית הכרם, שם גרה אמו עד היום.

 

לאחר סיום לימודיו היסודיים, לוי נשלח על-ידי הוריו ללמוד הנדסת חשמל בתיכון מקצועי, בתקווה שירכוש מקצוע לחייו, אך הוא מעולם לא השתמש בהשכלה המקצועית שרכש. עם סיום התיכון התגייס לנח"ל המוצנח ולחם במלחמת יום כיפור לצד אחיו ששירת בצנחנים. לאחר שלוש שנים בצבא הקבע התחתן והחל ללמוד חינוך באוניברסיטה העברית. מבין חמשת ילדי משפחת לוי, מיקי הוא הבכור. בתחילת שנות ה-90 שני אחיו נהרגו - אחד בתאונת דרכים, והשני כחמישה חודשים לאחר מכן בהתקפת מחבלים על מוצב בגבול ירדן. אחת מאחיותיו גרה בירושלים והשנייה בלוס-אנג'לס, שם היא משמשת כמהנדסת האש והמים של וולט דיסני. "איבדנו אותה לצערי", הוא אומר וניכר כי הוא מאוכזב מאד מהחלטתה לעזוב את הארץ.

 

ממורה נהיגה ללוחם בימ"מ

 

במהלך הלימודים התחתן עם נורית ולשניים נולד ילד, וכדי להביא פרנסה עבד כמורה נהיגה לפני ואחרי יום הלימודים. באחד מימי שנת 1982, לאחר שכבר סיים את לימודיו, פנה אליו חבר שהציע לו להצטרף ליחידה חדשה שהוקמה - הימ"מ -  שייעודה לוחמה בטרור. "אני כבר בן 29, עם ילד. תגיד, אתה השתגעת?!", ענה לו לוי, אך חברו הצליח לשכנעו והם הלכו יחדיו למיונים. הוא הצליח להתקבל ליחידת הימ"מ, ושירת בה כחמש וחצי שנים. למרות היחסים הקרובים עם חבריו ליחידה ותחושת הסיפוק שלוותה לשרות בימ"מ הוא החליט כי הגיע הזמן לעזוב ולהתקדם הלאה לתפקיד אחר.

 

בתפקיד הפיקוד הראשון קיבל פלוגת מג"ב שישבה בעיר העתיקה בירושלים, ממש עם תחילת האינתיפאדה הראשונה, בסוף שנות ה-80. "זו הייתה תקופה מאד מאד קשה שכללה דקירות יהודים בדרך אל הכותל וזריקות אבנים מהר הבית אל עבר מתפללים", הוא מספר. "אבל התחושה שאתה מפקד באחד המקומות הכי חשובים בעולם, והאחריות הכבדה שמוטלת עליך, ממלאים אותך בסוף כל יום שבו הסדר בגזרה נשמר ולא מתרחשים אירועים מיוחדים".

 

ירושלים, אז והיום

 

האם יש דמיון בין מה שקרה אז לאירועים הביטחוניים שקרו לאחרונה בירושלים, כמו זריקת האבנים על רכב בשכונת 'ארמון הנציב' שבו נפצעה ילדה, או הדקירות סמוך לשער שכם?

 

"מה שקורה היום בהחלט מזכיר את מה שהיה באינתיפאדה הראשונה, אם כי לא באותם היקפים", הוא 

אומר. את תפקיד מפקד פלוגת העיר העתיקה הוא מילא במשך שנתיים וחצי, עד שמונה לקצין האג"מ של חטיבת ירושלים במג"ב. "ימים לא פשוטים עברו אז על ירושלים" אומר לוי ונזכר באירועים רבים שפקדו את העיר. לאחר כשנה ביקש לעבור לחטיבת עזה של מג"ב, אך הוריו טרפדו את המהלך, מתוך רצון לשמור על בנם היחיד שנותר להם לאחר מות שני אחיו. משהוצע לו תפקיד אחר שאותו לא רצה, החליט לוי לעבור למשטרה 'הכחולה', שם שימש בתחילה כמפקד תחנת 'הבירה' בירושלים.

 

גם את ימיו בתפקיד זה, לקראת אמצע שנות ה-90, מתאר לוי כ-"ימים קשים מאד". בתקופה זו נדרש לטפל באירועי דקירה רבים בחברון ובירושלים, וכן להתמודד עם הפגנות הימין הרבות כנגד הסכמי אוסלו. זמן קצר לאחר שהחל את תפקידו כמפקד התחנה, התמנה מפקד חדש למחוז ירושלים, אריה עמית, אשר קידם את מעמדו של לוי באופן משמעותי ומינה אותו לסגנו. "השקעתי זמן ומאמצים בלתי רגילים בשטח כדי לשמור על השפיות של העיר הזו שמ-94', עת החלו בה הפיגועים ההמוניים, 

ניצב מיקי לוי בשנת 2000. "העיר היתה מוטרפת. העבודה הייתה מסביב לשעון" (צילום: אתר משטרת ישראל)

בחוסר שפיות", מספר לוי. דווקא בתפקיד זה נשא לוי תקופה ארוכה ללא קידום, כשש  שנים רצופות, והוא מציין כי "העיר הייתה מוטרפת. העבודה הייתה מסביב לשעון. למרות זאת, לא רציתי ללכת לשום מקום אחר".

 

התקופה הסוערת

 

בשנת 2000 עבר לוי למספר חודשים לפקד על מחוז יהודה ושומרון, ולאחריהם הוא חזר למחוז ירושלים בינואר 2001, כמפקד המחוז. "היה חודש שקט, לא קרה כלום. במשך שנתיים היה שקט באופן כללי והעיר תפקדה". אך הסערה לא איחרה לבוא. לאחר כחודש מתחילת תפקידו החל גל פיגועים קטלני לשטוף את רחובות ירושלים. בארבע שנותיו כמפקד המחוז התמודדו לוי ושוטריו עם עשרות ניסיונות לפיגועי התאבדות, אשר חלקם הגדול אף הצליחו; מטעני חבלה ומכוניות תופת; אינספור ניסיונות דקירה; מעל ל-150 הרוגים בירושלים ואלפי פצועים "הייתי ישן בג'יפ או במשרד מהפחד שיקרה משהו וכך הייתי מגיע ראשון לכל אירוע כדי לפקד עליו", מספר לוי, "כל אירוע זכור לי כאילו הוא קרה רק אתמול. אני מתהלך היום בירושלים וכל אבן וכל פינת רחוב מדברים אליי. אני יודע בדיוק מה קרה שם". 

 

לוי מספר כי ראש הממשלה דאז, אריאל שרון, הזמין אותו לפגישה לילית בעקבות האירועים הרבים בהם היו נפגעים בנפש בירושלים "תדאג שאם בכותל לא יצליחו להתפלל, גם בצד השני לא יתפללו", אמר לו שרון. מאז אותה פגישה שינה לוי את תפיסת הביטחון במזרח ירושלים. "כל יום שישי הייתי מרכז 1,000 שוטרים, 500 בשער המוגרבים ו-500 בשער השלשלת. אם הייתי רואה שמרימים אפילו רק אבן אחת הייתי נותן הוראת פריצה". הוא מספר כי אותה תפיסת עבודה נשמרת עד היום, ומאז לא נזרקו אבנים אל עבר הכותל.

 

אסון ורסאי

"האירועים פשוט לא עזבו אותי. הלחצים עליי היו לחצים מטורפים, אדירים, והם גבו ממני מחיר מאד כבד, גם ברמה האישית". ברגע זה הוא עוזב את כסאו וניגש לקיר השמאלי של חדרו. הוא מוריד תמונה שצולמה בינואר 2002 בה הוא נראה עומד ליד גופת מחבלת שהתפוצצה ברחוב יפו, כאשר ידיו מכווצות ופניו מעוותות. "זה האירוע שבו השארתי חלק גדול מהלב שלי על רחוב יפו", מסביר לוי בהתרגשות. "היה פיגוע במרכז העיר, הייתי במרחק של דקה משם וכשהגעתי ראיתי את רחוב יפו הרוס כאילו שמישהו זרק בו פצצת אטום". תוך כדי ריצה למקום האירוע, הוא לא עמד בעומס הנפשי, והחל להרגיש כאב חזק בליבו. לאחר מספר דקות הבין שהוא מצוי בעיצומו של התקף לב. למרות זאת המשיך לחלץ פצועים ולפקד על האירוע עד סיומו, ואפילו התראיין לערוצי הטלוויזיה, בטרם פנה לקבלת טיפול רפואי בעצמו. "לא רציתי להתמוטט ליד המצלמות, כדי שהצד השני לא ידע שהוא שבר אותנו. סירבתי להתפנות באמבולנס או על אלונקה. המסר שזה היה מעביר היה נותן רוח גבית לטרור" הוא אומר. לוי החלים במהירות, ולאחר ארבעה ימים בלבד כבר שב לעבודה במשרדו

 

"תושבי העיר הם הגיבורים"

 

שכלת את שני אחיך. האם העובדה שבאת ממשפחה שכולה עזרה לך להתמודד עם פיגועי הטרור בעיר?

"אני חושב שלא. כל כולי הייתי נתון להגנת תושבי ירושלים, לנסות שהחיים פה יהיו נורמליים כי במשך ארבע שנים הם לא היו כאלה. זה לא היה פשוט. אני חושב שהצלחתי לאחד עיר שלמה סביב העמידה האיתנה. בעיניי הגיבורים האמתיים הם לא לוחמי משמר הגבול ולא שוטרי משטרת ישראל, וכמובן לא אני. אני רק עשיתי את עבודתי, הייתי בשליחות. הגיבורים האמיתיים בארבע השנים האלו, שלא נשברו, הם תושבי ירושלים. מהם שאבתי את הכוח לקום בבוקר ולצאת לעבודה. אם תושבי ירושלים היו נשברים – אין לי ספק שאני לא הייתי עומד בפרץ".

 

איך באמת מתמודדים?

 

"כשהייתי מגיע הביתה מאוחר בלילה אחרי פיגוע הייתי מניח את הראש על הכרית ואז המראות של כל האנשים שעזרתי לחלץ אותם היו חוזרים אליי", הוא מספר ובזווית העין נקווית דמעה בעיניו. "הייתי בוכה לבד אבל כולם חשבו שאני עשוי מברזל. ממש לא", הוא מוסיף. "כולם מסתכלים עליך. אתה לא יכול להישבר. אתה נותן הטון".

 

השריף של גילה

 

בראשית שנות האינתיפאדה השנייה סבלה שכונת גילה בדרום העיר מירי צלפים ופצצות מרגמה שהגיע מכיוון בית ג'אלה, פרבר של בית לחם. באותה תקופה דאג לוי כי יוצב לו קרוואן אישי בתוככי השכונה, ובסיוע העיריה פוזרו ברחביה רמקולים. "כשהיו פותחים באש הייתי רץ לקרוואן כמו טיל, תופס את הרמקול ואומר: שלום, מדבר מיקי לוי, מפקד המחוז. נפתחה אש. אני מבקש לא לצאת מהבתים". הוא מספר כי בינו ובין תושבי גילה התפתחו "יחסי אמון בלתי רגילים", ובזכות שיתוף הפעולה המצוין איתם היו מעט מאד נפגעים. "כשהייתי אומר להם לא לצאת, הם לא היו יוצאים. לא היה אפילו הרוג אחד. זה הישג בלתי רגיל".

 

עם היחלשות האינתיפאדה בשנת 2004, היה לוי מועמד להתמנות לתפקיד מפכ"ל המשטרה, אך משנבחר מועמד אחר, משה קראדי, נשלח לוי לוושינגטון על מנת לשמש שם כנציג משטרת ישראל. על תפקידו כמפקד מחוז ירושלים הוא אינו מצטער לרגע, ולהפך. "אם הייתי צריך לחזור על החיים שלי, זו הייתה התקופה הכי טובה", מספר לוי. "אם לא היו הרוגים הייתי יכול גם לומר שזו הייתה התקופה הכי מהנה. הלב שלי התכווץ כל יום מחדש, אבל לפחות יש הערכה למה שעשיתי", הוא אומר בחיוך ומספר על זכייתו בתואר 'איש השנה' לשנת  2002 מטעם ערוץ 2. מיד לאחר מכן, הוא מזיז ערמת דפים המונחת על שידה בקצה החדר, ומוציא מדליה אותה קיבל. מדובר באות אביר השלטון לשנת 2005 שבה זכה על "תרומתו הייחודית לשמירה על הביטחון, הסדר, ואכיפת החוק, בעיקר בירושלים הבירה באחת התקופות הסוערות ביותר בתולדותיה, בשירות מצוין ויעיל תוך שמירה על הגינות, ישרות והקרבה אישית שעשו אותו דמות של מפקד ושוטר למופת".

 

עתיד העיר

 

לוי התייחס בעבר לסוגיית השכונות הערביות של ירושלים והצליח לעורר סערה. גם הפעם הוא התבטא ברוח דומה: "אני רוצה ירושלים מאוחדת. ירושלים היא בירת העם היהודי כבר 3000 שנה", הוא אומר. "אני חושב שאנחנו לא צריכים את השכונות הערביות מסביב לירושלים. אנחנו ממילא לא שם והיהודים לא מבקרים שם. אם רוצים פתרון לירושלים אי אפשר לומר 'זו שלנו זו גם כן'. זה לא יעבוד". לדעתו, הנוסחה המתאימה לסיום הסכסוך היהודי-ערבי בירושלים הינה הסדרת גישה דתית חופשית להר הבית. "בכל מלחמה דתית אנשים מקיזים דם בכמויות", הוא אומר, "ללא פתרון דתי לא יהיה פה שלום אף פעם". לוי מציע להקים מסדרון, בדומה למסדרון הבטוח לקבר רחל, שיגיע ממזרח ירושלים עד להר הבית ויהיה בשליטה ישראלית. את המסדרון יהיה ניתן לפתוח במועדים מסוימים שבהם תינתן גישה למוסלמים, בעוד בשאר הזמן העלייה להר תהיה מותרת ליהודים.

 

לסיום, הוא מבטיח לקדם את ענייני העיר גם בתפקידו החדש. "היום אני במשרד האוצר, בצומת ההחלטות של מדינת ישראל, ואני תמיד חושב על ירושלים בראש סדר העדיפויות, ירושלים תמיד בראש מעיניי ועיסוקי".

מיקי לוי במשרדו עם תמונה מפיגוע ברחוב יפו. "הגיבורים האמתיים הם תושבים ירושלים" (צילום: דויד ליבנה)

אם לא די באירועים הביטחוניים, לוי נדרש להתמודד עם אסון נוסף – התמוטטות אולמי 'ורסאי' בשכונת תלפיות בסוף חודש מאי, 2001. "כשהגעתי למקום חשכו עיני", מתאר לוי בעצב. מכיוון שזיהה כי מדובר באירוע רב נפגעים, הזעיק לוי מסוקים של צה"ל, ואף ביקש מכל תחנות המוניות בירושלים לשלוח רכבים שיסייעו בפינוי הפצועים. למרות ההמולה הגדולה והפאניקה בקרב האנשים שנלכדו בהריסות, הצליחו כוחות המשטרה בראשותו של להשתלט על האירוע, בעזרת שיתוף פעולה מוצלח עם כוחות כיבוי האש וההצלה. "קרה לנו נס. אחרי ארבעה ימים של פינוי ההריסות, ומשהוצאו מהמקום כל הפצועים וההרוגים, החלטתי כי אין טעם להמשיך בחפירות ההצלה והכוחות עזבו את מתחם האסון. זמן קצר לאחר מכן, תקרת האולם, שנשארה שלמה למרות התמוטטות רוב חלקי הבניין, התמוטטה אף היא. אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה אם היא הייתה מתמוטטת כמה שעות לפני".

 

יש רגע ספציפי שאתה יכול להצביע עליו כרגע הכי קשה שהיה לך בתור מפקד המחוז?

 

"הכל קשה, אבל אירועים שבהם הייתי צריך להוציא ילדים בני יומם עם העגלות מתוך אוטובוס מפוצץ, לחלץ אותם, היו הרגעים הכי קשים". לוי מספר על הפיגוע בקו 32א' שירד משכונת גילה והתפוצץ סמוך לצומת פת, ב-18 ביוני 2002, פיגוע שבו נהרגו 19 אנשים ונפצעו עשרות. "זה היה אירוע מאד קשה כי היו שם ילדים שנסעו לבית הספר", הוא אומר. לדבריו, אמנם התקבלה התרעה על בואו של המחבל המתאבד, אך מכיוון שמהמודיעין נמסר שהוא יגיע מכיוון שכונת ארמון הנציב (דרום מזרח העיר), התפרסו לוי ושוטריו למארב לילי בסביבות שכונה זו ולא באזור גילה (דרום מערב העיר). משלא הצליחו לאתרו, החליט לוי לקפל את המארב בבוקר המחרת. מספר דקות לאחר מכן קיבל לוי את ההודעה על הפיגוע, שאירע ממש על-יד הכפר בית צפאפא, משם עלה המחבל על האוטובוס. "הגעתי בין הראשונים והוצאנו ילדים מרוטשים" הוא מספר. "זה תמיד השאיר לי פצע מאד עמוק בנשמה. אלה דברים שמלווים אותך כל חייך", הוא מוסיף.

פינוי נפגעים באסון ורסאי. "כשהגעתי למקום חשכו עיני" (צילום מסך: חדשות ערוץ 2)

תחנות נוספות בקו

הקו הדתי

הקו החברתי

"בסך הכל עשיתי את עבודתי. הגיבורים האמיתיים הם תושבי ירושלים".

מאה שערים

הנחליאלי

המושבה
הגרמנית

העיר
העתיקה

לב העיר

נועה המשוררת

קטמון

שטיבלך

מחנה יהודה

המקובל מהשוק

קרית משה

ראס אל עמוד

גבעת רם

מאה שערים

המתנחל

סגן השר

הפרובוקטור

הר הצופים

הפרופסורית הערביה

דתייה ופמיניסטית

הכומר הארמני

פילוסוף חרדי

bottom of page