"האירועים פשוט לא עזבו אותי. הלחצים עליי היו לחצים מטורפים, אדירים, והם גבו ממני מחיר מאד כבד, גם ברמה האישית". ברגע זה הוא עוזב את כסאו וניגש לקיר השמאלי של חדרו. הוא מוריד תמונה שצולמה בינואר 2002 בה הוא נראה עומד ליד גופת מחבלת שהתפוצצה ברחוב יפו, כאשר ידיו מכווצות ופניו מעוותות. "זה האירוע שבו השארתי חלק גדול מהלב שלי על רחוב יפו", מסביר לוי בהתרגשות. "היה פיגוע במרכז העיר, הייתי במרחק של דקה משם וכשהגעתי ראיתי את רחוב יפו הרוס כאילו שמישהו זרק בו פצצת אטום". תוך כדי ריצה למקום האירוע, הוא לא עמד בעומס הנפשי, והחל להרגיש כאב חזק בליבו. לאחר מספר דקות הבין שהוא מצוי בעיצומו של התקף לב. למרות זאת המשיך לחלץ פצועים ולפקד על האירוע עד סיומו, ואפילו התראיין לערוצי הטלוויזיה, בטרם פנה לקבלת טיפול רפואי בעצמו. "לא רציתי להתמוטט ליד המצלמות, כדי שהצד השני לא ידע שהוא שבר אותנו. סירבתי להתפנות באמבולנס או על אלונקה. המסר שזה היה מעביר היה נותן רוח גבית לטרור" הוא אומר. לוי החלים במהירות, ולאחר ארבעה ימים בלבד כבר שב לעבודה במשרדו

 

"תושבי העיר הם הגיבורים"

 

שכלת את שני אחיך. האם העובדה שבאת ממשפחה שכולה עזרה לך להתמודד עם פיגועי הטרור בעיר?

"אני חושב שלא. כל כולי הייתי נתון להגנת תושבי ירושלים, לנסות שהחיים פה יהיו נורמליים כי במשך ארבע שנים הם לא היו כאלה. זה לא היה פשוט. אני חושב שהצלחתי לאחד עיר שלמה סביב העמידה האיתנה. בעיניי הגיבורים האמתיים הם לא לוחמי משמר הגבול ולא שוטרי משטרת ישראל, וכמובן לא אני. אני רק עשיתי את עבודתי, הייתי בשליחות. הגיבורים האמיתיים בארבע השנים האלו, שלא נשברו, הם תושבי ירושלים. מהם שאבתי את הכוח לקום בבוקר ולצאת לעבודה. אם תושבי ירושלים היו נשברים – אין לי ספק שאני לא הייתי עומד בפרץ".

 

איך באמת מתמודדים?

 

"כשהייתי מגיע הביתה מאוחר בלילה אחרי פיגוע הייתי מניח את הראש על הכרית ואז המראות של כל האנשים שעזרתי לחלץ אותם היו חוזרים אליי", הוא מספר ובזווית העין נקווית דמעה בעיניו. "הייתי בוכה לבד אבל כולם חשבו שאני עשוי מברזל. ממש לא", הוא מוסיף. "כולם מסתכלים עליך. אתה לא יכול להישבר. אתה נותן הטון".

 

השריף של גילה

 

בראשית שנות האינתיפאדה השנייה סבלה שכונת גילה בדרום העיר מירי צלפים ופצצות מרגמה שהגיע מכיוון בית ג'אלה, פרבר של בית לחם. באותה תקופה דאג לוי כי יוצב לו קרוואן אישי בתוככי השכונה, ובסיוע העיריה פוזרו ברחביה רמקולים. "כשהיו פותחים באש הייתי רץ לקרוואן כמו טיל, תופס את הרמקול ואומר: שלום, מדבר מיקי לוי, מפקד המחוז. נפתחה אש. אני מבקש לא לצאת מהבתים". הוא מספר כי בינו ובין תושבי גילה התפתחו "יחסי אמון בלתי רגילים", ובזכות שיתוף הפעולה המצוין איתם היו מעט מאד נפגעים. "כשהייתי אומר להם לא לצאת, הם לא היו יוצאים. לא היה אפילו הרוג אחד. זה הישג בלתי רגיל".

 

עם היחלשות האינתיפאדה בשנת 2004, היה לוי מועמד להתמנות לתפקיד מפכ"ל המשטרה, אך משנבחר מועמד אחר, משה קראדי, נשלח לוי לוושינגטון על מנת לשמש שם כנציג משטרת ישראל. על תפקידו כמפקד מחוז ירושלים הוא אינו מצטער לרגע, ולהפך. "אם הייתי צריך לחזור על החיים שלי, זו הייתה התקופה הכי טובה", מספר לוי. "אם לא היו הרוגים הייתי יכול גם לומר שזו הייתה התקופה הכי מהנה. הלב שלי התכווץ כל יום מחדש, אבל לפחות יש הערכה למה שעשיתי", הוא אומר בחיוך ומספר על זכייתו בתואר 'איש השנה' לשנת  2002 מטעם ערוץ 2. מיד לאחר מכן, הוא מזיז ערמת דפים המונחת על שידה בקצה החדר, ומוציא מדליה אותה קיבל. מדובר באות אביר השלטון לשנת 2005 שבה זכה על "תרומתו הייחודית לשמירה על הביטחון, הסדר, ואכיפת החוק, בעיקר בירושלים הבירה באחת התקופות הסוערות ביותר בתולדותיה, בשירות מצוין ויעיל תוך שמירה על הגינות, ישרות והקרבה אישית שעשו אותו דמות של מפקד ושוטר למופת".

 

עתיד העיר

 

לוי התייחס בעבר לסוגיית השכונות הערביות של ירושלים והצליח לעורר סערה. גם הפעם הוא התבטא ברוח דומה: "אני רוצה ירושלים מאוחדת. ירושלים היא בירת העם היהודי כבר 3000 שנה", הוא אומר. "אני חושב שאנחנו לא צריכים את השכונות הערביות מסביב לירושלים. אנחנו ממילא לא שם והיהודים לא מבקרים שם. אם רוצים פתרון לירושלים אי אפשר לומר 'זו שלנו זו גם כן'. זה לא יעבוד". לדעתו, הנוסחה המתאימה לסיום הסכסוך היהודי-ערבי בירושלים הינה הסדרת גישה דתית חופשית להר הבית. "בכל מלחמה דתית אנשים מקיזים דם בכמויות", הוא אומר, "ללא פתרון דתי לא יהיה פה שלום אף פעם". לוי מציע להקים מסדרון, בדומה למסדרון הבטוח לקבר רחל, שיגיע ממזרח ירושלים עד להר הבית ויהיה בשליטה ישראלית. את המסדרון יהיה ניתן לפתוח במועדים מסוימים שבהם תינתן גישה למוסלמים, בעוד בשאר הזמן העלייה להר תהיה מותרת ליהודים.

 

לסיום, הוא מבטיח לקדם את ענייני העיר גם בתפקידו החדש. "היום אני במשרד האוצר, בצומת ההחלטות של מדינת ישראל, ואני תמיד חושב על ירושלים בראש סדר העדיפויות, ירושלים תמיד בראש מעיניי ועיסוקי".