שימו לב: אני לא הולך להגיד לכם היכן עשיתי את שלי, ואני גם לא יודע איפה אתם יכולים לעשות אחד כזה. מצטער.

 

עניין ראשוני

 

כשקראתי לראשונה על שתלי מגנט, הטכנולוגיה הייתה עדיין בחיתוליה. בזמנו פורסם מאמר מדהים על-ידי העורך לשעבר והמייסד של "BMEZine", שאנון לאראט, שדן בסוג של "חוש שישי" שמגנטים אלה העניקו. אבל ההתעניינות שלי בביצוע שתל מגנטי לעצמי דוכאה במהירות אחרי שקראתי וראיתי, בפירוט גרפי יש לציין, מה שקרה כשהסיליקון סביב המגנט נשבר והמגנט החליד בפנים האצבע. גם אחרי כל השנים האלה, רק המחשבה על התמונות האלה מעבירה בי צמרמורת.

 

בזמנו, התייחסתי לפרוצדורה עצמה כאל משהו מגניב ותו לא. זה היה כך עד לפני כשלוש שנים, כשישבתי בבר עם כמה חברים ונודע לי שלאחד מהם יש שתל מגנטי. ואם לא די בכך, אלא שבשלב זה היה לו שתל כבר קרוב לשנה. סקרנותי התעוררה שוב. לא ראיתי בזה דבר שמישהו ניסה ונכשל. להפך, בעיניי היה לזה כוח עמידה מסוים. העברתי את שארית הלילה בשיחה אתו על השתל ובצפייה בו מבצע טריקים של הרמת מהדקים ופקקי בקבוקים עם קצה אצבעו.

 

באותו לילה קבלתי את ההחלטה לעשות שתל מגנטי. למחרת, יצרתי קשר עם המתמחה המקומי בהליכים האלה וקבעתי פגישה. 

 

התהליך

 

ההחלטה הראשונה שהייתי צריך לעשות הייתה באיזו אצבע לעשות את השתל. כבר בהתחלה בחרתי ביד ימין, שכן אני שמאלי. בסופו של דבר - אחרי שביצעתי כמות נדיבה של משימות שגרתיות, ושמתי לב באילו אצבעות השתמשתי הכי הרבה - החלטתי למקם אותו על הזרת. אמנם האצבע הנפוצה לשתל היא הקמיצה, אבל הרגשתי שאני משתמש בזרת שלי פחות, אז בחרתי בה.

 

תהליך ההשתלה בפועל היה מהיר למדי: האצבע שלי סומנה בשני מקומות - המקום שאליו המגנט הולך ונקודת החתך (כרבע עד חצי סנטימטר ממקום מנוחתו האחרון של המגנט). הוא עשה חתך עם אזמל, השתמש בכמה כלים מרחיקי רקמה על מנת להפריד את הרקמות, החליק את המגנט למקומו וחתם את החתך עם קצת דבק רפואי. הדבר הבא היה דחיסת רקמות קלה, חבישה של האצבע - ויצאתי לדרכי. כל התהליך לקח בערך 15 עד 20 דקות בסך הכל. 

 

תגובה ראשונית

 

בשל הטראומה מחיתוך הרקמה של האצבע, לקח די הרבה זמן עד שיכולתי לנצל באמת את מלוא היתרונות של שתל המגנט. לקח יום או יומיים לפני שהרמתי את המהדק הראשון שלי, וכמה חודשים עד שהאצבע חזרה לתחושה מלאה. מספר שבועות לאחר מכן, הרקמות סביב השתל עד לנקודת החתך היו עדיין נפוחות ורדומות למדי, אבל זה לא מנע ממני לשחק עם המגנט ולהרים מהדקים וחפצי מתכת קטנים אחרים. 

 

כשהנפיחות ירדה והתחושה חזרה לקצה האצבע, התחלתי לחוות סביבי היבטים של עולם בלתי נראה. נראה כי כשאנשים מדברים על כך ששתלי מגנט מעניקים "חוש שישי" - הם מתכוונים בדיוק לזה. באותה תקופה עבדתי כקמעונאי, והדבר הראשון שהבחנתי בו היה תנודות מהמאוורר בתוך הקופה. יכולתי לחוש בשדה בלתי נראה שיוצא מצדו של המחשב כמו הר המתנוסס אל-על. התנודות היו מגוונות בכוחן, תלוי היכן החזקתי את האצבע. זה באמת לא הרגיש כמו חפץ זר רוטט, אלא כמו האצבע שלי עצמה. בהתחלה, זאת הייתה תחושה מאוד מוזרה וגם לא כל כך נוחה. 

 

חוויה לא נוחה נוספת, שלמדתי במהירות כיצד להימנע ממנה, הייתה התעסקות במגנטים אחרים באופן כזה שהם הפכו את המגנט בתוך האצבע שלי: המגנט שלי הוא עגול ושטוח, לכן הצבת מגנט חיצוני, עם משיכה קוטבית שונה, תגרום למגנט שלי להתהפך מהר בתוך האצבע. זה לא כאב אמנם, אבל זאת הייתה (ועודנה) תחושה די לא נעימה. בנוסף, לפעמים המגנט היה מתהפך על צידו ולא נשכב אופקית בתוך האצבע - גם זה לא ממש הכאיב, אבל הרגיש לא נוח ונדרש עיסוי מהיר כדי להשטיח את השתל בחזרה.

 

לחוות את העולם

 

תוך זמן קצר למדתי שמשטחים מגנטיים לא מספקים כמעט שום תחושה בכלל. במקום זאת, הייתה זו התנועה שהמריצה את האצבע שלי. מכשירים כמו שנאי כבל חשמל, מיקרוגל ומאווררים של מחשבים ניידים - הפכו לאינטראקטיביים בדרך חדשה לחלוטין. לכל אובייקט  יש את השדה הייחודי לו, עם כוח ו"מרקם" שונים. התחלתי להניח את האצבע כנגד כמעט כל דבר שיכולתי, כדי להרגיש את הטווח הבלתי נראה של כל אובייקט. 

 

מוצרי אלקטרוניקה ניידים התגלו כחווייתיים גם כן. היו שני פריטים אלקטרוניים גדולים למדי שפקדו את המדפים בערך באותו הזמן שבו עשיתי את השתל שלי: ה"אייפד" הראשון ו"קינדל 2". בשני הפריטים הללו ממוקם רמקול בפינה הימנית התחתונה, כמעט באותה נקודה שבה הנחתי את זרת יד ימין שלי. המגנטים של הרמקול בשני המכשירים היו חזקים מספיק כדי להפוך את המגנט באצבעי, עם זאת היא חלפה על פניהם בצורה אקראית. זה היה מעצבן מאוד, אבל הפך לפחות רלוונטי ברגע ששמתי כיסוי על המכשירים. 

 

לעומתם, הרכיבים של האייפון מעולם לא היוו בעיה ובגרסאות חדשות יותר של "קינדל" ו"אייפד" המגנט הועבר למיקום לא-פולשני. הייתי זהיר מאוד עם הכיסוי המגנטי החכם של "אייפד 2", אבל המגנטים ממוקמים בצורה כה ייחודית כך שגם אם מחפשים ממש טוב,   לוקח זמן רב למצוא אותם.  

 

החלק הטוב ביותר בשתל המגנטי היה לגלות שדות מגנטיים בלתי נראים. החוויה הראשונה הייתה כשהלכתי בצומת הרחובות ברודווי ובליקר במנהטן - עברתי בצומת זו מספר פעמים לפני שהבנתי שאני חש עקצוץ בנקודה מסוימת באצבעי. רק כשהתחלתי לייחס לזה תשומת לב רבה יותר, הבנתי שאני מרגיש משהו מתחת לאדמה. בהתחלה הנחתי שזה קרון רכבת תחתית, אך מאוחר יותר הגעתי למסקנה שזה היה, קרוב לוודאי, גנרטור החשמל של הרכבת התחתית, או המאוורר הענק שמצנן את הגנראטורים הללו. אחרי שהבחנתי בגלים התת-קרקעיים בברודווי וליקר, התחלתי לחוש בהם בכל רחבי מנהטן.