אופיר האוזמן
יסמין ברגנר. אומנית, מקעקעת וחוקרת תרבות הקעקוע. צילום: אוסף פרטי
לאחר שסיימה את לימודי ההכשרה שלה אצל וותיקת המקעקעות בארץ עמליה זנד, המוכרת גם בכינויה 'הדובה הגדולה', החלה ברגנר את דרכה בעולם הקעקועים. היא פתחה סטודיו משלה בו יצרה חיבור בין תרפיה לבין אמנות הקעקוע, והובילה בישראל נישה חדשה של ריפוי הנפש באמצעות חריטת קעקוע על העור.
איך את יוצרת את החיבור בין השניים?
"יצירת קעקוע היא תהליך רוחני שדורש התחברות פנימית והבנה של הנפש - כשמישהו מגיע אליי עם רעיון גולמי לקעקוע אני עוזרת לו להבין למה בחר דווקא בסמל הספציפי הזה; איך הוא מתקשר לחיים שלו ובאיזה אופן ניתן לעצב אותו על הגוף כך שיראה אסטטי".
היא אף מוסיפה כי "בחירת קעקוע היא כמו בחירה של חולצה או ספר, ואפילו של בן זוג - היא מייצגת תקופה מסוימת ומצביעה על אופיו של האדם. לכן, אם מישהו מגיע אליי ומבקש שאעשה לו קעקוע שלדעתי הוא עלול להתחרט עליו בעוד כמה שנים, אני מנסה להוביל אותו לבחירה אחרת שתעשה לו טוב".
צילום: יסמין ברגנר
ברגנר משלבת בעבודתה טכניקה המושפעת מרעיונות מתוך עולם המדע, ויוצרת ז'אנר ייחודי של קעקועים המבוססים על תיאורית הגיאומטריה המקודשת. "מדובר במדע ישן - חדש בהתהוות המשלב בין ההבנה של צורות ותבניות מהטבע, היוצרות בסופו של דבר את טביעת האצבע שמפעילה את כל היקום. זה ז'אנר בפני עצמו ובמהלך השנים האחרונות הוא מאוד התחזק בעולם ובתרבות הקעקועים בפרט".
עיצוב: רונלי פאר. צילום: יסמין ברגנר
מקדשת את הגיאומטריה. צילום: יסמין ברגנר
איזה סוג של אנשים מגיעים להתקעקע אצלך?
"קהל היעד שלי אלו אנשים שרוצים להתפתח באופן רוחני ומעוניינים לעשות זאת באמצעות הקעקוע. רובם אנשים בוגרים ורציניים בעלי תודעה פנימית שמבקשים לעשות פרויקטים מיוחדים ומוכנים לעבור את התהליך הזה. אני עוסקת בז'אנר ספציפי מאוד, ושמחה שנפלה בידי הזכות לסנן את העבודות שלי ולקבל קהל יעד המותאם לגישה שלי".
לצד עבודתה כמקעקעת עוסקת ברגנר גם בחקר תרבות הקעקוע - היא חוקרת את היסטורית הקעקועים השבטיים מהארץ ומהעולם, בודקת את הקשר שבין תרבות הקעקוע לאמנות הפלסטית ועוסקת בחקר מדע הגיאומטריה המקודשת והקשרה למקעקעים המודרניים.
"כחלק מהמחקר אני כותבת מאמרים שעוסקים בהיסטוריה של תרבות הקעקועים: בתקופה השבטית הקעקועים שימשו כטקס חניכה וסימלו את כוחו של השבט ואת מעמד החברים בו. במהלך הזמן מעמדם החברתי בתרבות המערבית ירד, והחל להיות מזוהה יותר ויותר עם תרבויות השוליים. עם זאת, בשנים האחרונות ישנה חזרה לעולם הזה והקעקוע חזר לשמש כלי פופולארי לביטוי ולהעצמה אישית".
את מאמינה שתרבות הקעקועים תהפוך פופולארית יותר גם בישראל, למרות התפיסה הדתית שרואה באופן עשיית הקעקוע השחטה של הגוף?
"זה נכון שאצל היהודים יש לפעמים רגשות אשם בגלל הדת, למרות זאת במהלך השנים נתקלתי בדתיים שביקשו לעשות קעקוע קטן, במקום מוסתר, כדי שההורים לא יראו".
היא אף מוסיפה ואמרת כי "הסוגיה הזו של הדת והקעקועים ריתקה אותי מאוד, ובמהלך החיפושים אחר מידע בנושא נתקלתי במחקר שלם של אקדמאי דתי בשם מאיר בר-אילן ששינה את נקודת המבט שלי וחשף אותי להיבטים חדשים ומפתיעים. הוא הוכיח שהיו פסקי הלכה שעסקו בקעקועים, ושהתפיסה כי אסור היה להתקעקע או לקעקע היא שגויה. הסיבה לכך היא שאנחנו היינו שבטים ובדומה לשאר העמים, גם לנו היו קעקועים שהיו בעלי משמעות סמלית רבה עבורנו.
"במאמר שכתבתי בנושא הראיתי שלמרות שאין הוכחות מוצקות לגמרי לכך שבעבר השבטי שלנו הייתה תרבות קעקועים כמו לשאר העמים, בין היתר משום שתהליך הקבורה שלנו היה שונה ובאזור שלנו אין שלג שישמור על הגופה, הקעקוע היה בעל משמעות רבה בדיוק כמו אצל שאר השבטים באותה תקופה".
ומה לגבי העניין של השואה?
"יש לה חלק מכך שהתרבות הזו לא מתפתחת לגמרי בארץ. למרות זאת, אני לא חושבת שאנשים צעירים לא יעשו קעקוע בגלל השואה, אלא רק ישימו לב יותר לאיזה קעקוע הם בוחרים. כמו למשל צלב קרס שהפך לסמל רע, למרות שבמזרח הוא נחשב לסמל מקודש של שלום וטוב.
"בעולם קוראים לזה 'פלסטיקה עדינה' - מדובר בניסיון להחזיר לסמל את התמימות שלו ולשחרר אותו מהדימוי האנטי נאצי שדבק בו. בארץ זה עלול עדיין להיראות כמו התרסה, אנחנו עדיין לא מוכנים לזה".
לצד פעילותיה הרבות, ברגנר ממשיכה לעסוק באמנות הפיסול והציור אותם היא כל כך אוהבת. "אני מאוד מגוונת במה שאני עושה, ובלי שום קשר גם מאוד אוהבת ללמוד דברים חדשים ויש לי הרבה תחומי עניין. אני מצליחה לשלב הכל, בנוסף לכך שאני אמא במשרה מלאה".
תחום הקעקועים בארץ נחשב לעיסוק גברי, נתקלת פעם בביקורת על כך שנכנסת לנישה הזו?
"רק בהתחלה, כשהייתי מקעקעת צעירה יותר. אבל היום זה לא מעניין אף אחד שאני אישה, ואלו שמגיעים אליי מחפשים משהו אחר שאף אחד בארץ לא מביא".
"קעקוע מעניק סוג של עוצמה ומאפשר לאדם להביע את עצמו ולהגיע להגשמה עצמית", אומרת יסמין ברגנר (39), מתל אביב, אמנית, מקעקעת וחוקרת תרבות הקעקוע. היא בוגרת לימודי אמנות באקדמיה לעיצוב 'בצלאל' ובעלת תואר שני בריפוי באמנות מאוניברסיטת 'לסלי קולג'.
"כל חיי עסקתי באמנות ואחרי השירות הצבאי החלטתי להפוך את התחביב למקצוע" היא נזכרת. "למדתי תואר ראשון באמנות ותואר שני בריפוי באמנות, והתמקדתי במיוחד בצד הפסיכולוגי שלה ובאופן בו היא משפיעה על נפש האדם". לאחר חמש שנים בהן יצרה וטיפלה באמנות החליטה ברגנר לעזוב את הארץ ולעבור להתגורר בהודו לתקופה של שנתיים, שם נחשפה לתרבות הקעקועים ולמשמעותם הרוחנית.
"הודו הייתה עבורי נקודת המפנה - שם נחשפתי לעולם העצום הזה של הקעקועים ולמשמעות האדירה שלהם על נפש האדם. כשחזרתי לארץ לפני שש שנים היה לי ברור שאני רוצה לעסוק בתחום הזה ולעזור לאנשים באמצעותו, בדיוק כמו שעשיתי עם האמנות".
יסמין ברגנר עסקה כל חייה באמנות, אך רק לאחר שנתיים של מגורים בהודו הבינה שמה שהיא באמת רוצה לעשות הוא לרפא אחרים בעזרת הקעקוע. היום לאחר שפתחה סטודיו קעקועים משל עצמה והפכה לחוקרת מקצועית בתחום היא אומרת: "אני שמחה שנפלה בידי הזכות לסנן את העבודות שלי ולקבל קהל יעד שמותאם אליי”
עוד כתבות בנושא
