יום שבת. עשר וחצי בבוקר. מועדון ה"שפגאט" ברחוב נחלת בנימין בתל אביב. שתי דלתות כבדות מפרידות בין הרחוב לפנים המועדון. ריח הסיגריות והאלכוהול מליל אמש טרם התפוגגו. את פנינו מקבלות שתי בחורות, גופן מעוטר בקעקועים ושיערן קלוע לראסטות. בפנים המועדון מתגלים עוד מספר בחורים, גם הם נושאים על גופם סמלים שונים ונראה כי יקיצת הבוקר המוקדמת אינה טבעית להם.  

דניאל כהן-דינר (27), זו שלכבודה כולם התאספו, מופיעה אחרי כרבע שעה. בחורה רזה, על ראשה מתנוססת כרבולת מפוארת של ראסטות ופניה מעוטרות בעגילי פירסינג רבים. חיוורת קלות, ספק אם מטבעה או מהתרגשות. אחרי סבב זריז בין החברים היא ניגשת אלינו ומספרת שהתעוררה מוקדם, בעודה שותה את הקפה החמישי שלה מהבוקר "היום אני אנסה להרים מישהו. אחרים עשו את זה. אין סיבה שאני לא אצליח", היא אומרת.  

איך את מכינה את עצמך ל"תלייה"?
 

"הרבה אנשים מקשרים את זה לפגיעה עצמית. שמתי לב שהימים היחידים שאני מתייחסת לגוף שלי בצורה נכונה ויפה זה בימים לפני תלייה. אני מנסה לאכול יותר טוב ואפילו לא נוגעת בסיגריה. אני מנקה את הגוף ונותנת לו לנוח. מנסה להגיע לזה מתוך התנתקות מהלחצים ומהסידורים של היומיום. זה כמו במקדשים, שבהם המדרגות מיועדות להבדיל את המקום של הקודש מהחול".  

לאחר שיחה קלה דניאל מתפנה לטקס הכנה גופני. היא עושה מתיחות שלא היו מביישות נערת גומי, ספק אם בכדי להפיג את המתיחות הנפשית או הגופנית. נראה שהיא מכירה את הגוף שלה ולא ניגשת לזה בחוסר וודאות.

כהן-דינר, בוגרת תואר לצילום במכללת "מנשר", מסבירה שהטריגר לתחילת הלימודים, כמו גם הסקרנות לחקר הגוף, התפתחו בעקבות הרצאה על אומנות הגוף בה נכחה שלוותה בסרטון של אמנית המיצג, מרינה אברמוביץ'.