וואסים ראזוק הוא אחרון המקעקעים בשושלת בת 700 שנה. באחוריה של חנות מזכרות ירושלמית הוא משמר את המסורת של אבות אבותיו, ומקעקע את עולי הרגל הנוצרים בצלבים על גופם. בראיון הוא אומר: "הבנתי שאם לא אעשה זאת, השושלת המשפחתית תיעלם"
אופיר האוזמן ואניטה ביסטרוב
החנות מבפנים ומבחוץ. צילום: אניטה ביסטרוב
ראזוק ובת זוגו, גבריאלה (גבי) פרדלה (25), מקבלים את פנינו. "יש שני סיפורים מדהימים על המשפחה הזאת", מספרת פרדלה, בעת שראזוק מתפנה לקעקע לקוחה שנכנסה לחנות מספר דקות לאחר מכן. "הם בעצם אלו שהמציאו את הסטנסילים (שבלונות), נדהמתי לגלות את זה, כי זה משהו כל כך רגיל היום בכל סטודיו". השבלונות של הקעקועים, המוכרות לנו היום, הן פרי מחשבתו של אחד מהסבים בשושלת ראזוק ששדרג את אמנות הקעקוע - הוא לקח חתיכת עץ וחרט בה דוגמא, וכך הוא המציא את הסטנסיל.
ראזוק מחזק את דבריה ואומר כי "חלקם חיכו כל החיים שלהם להגיע לכאן. חלק מהעניין הוא לעשות קעקוע כעדות לעלייה לרגל ורק בודדים מהקבוצה יאמרו שהם לא רוצים קעקוע. חלק מהם אומרים 'בסדר, תעשה לי את הקעקוע, אני לא באמת רוצה אותו אבל אמרו לי לא לחזור בלעדיו', זה מעיד על כמה משמעותי זה הפך להיות.
"מרבית הלקוחות שלנו נמצאים בשנות ה-70 וה-80 לחייהם, ומגיעים הנה כדי לבקר ולהתפלל לפני המוות. עם זאת, לפעמים מגיעים גם ילדים בני שש או שבע. כמובן שאני לא אקעקע נמר על ילד בגיל הזה, אבל אם הוא מגיע עם ההורים שלו והם רוצים שאעשה לו צלב קטן - אז אני עושה. זה עניין דתי וסימבולי".
גם תינוקות?
"אני לא אקעקע ילד בן כמה חודשים, למרות שסבא שלי נהג לעשות את זה – במצרים הם היו עושים צלב קטן, וכך התחיל כל העניין של קעקועי הצלבים".
לדבריו, יש לא מעט אנשים שרואים חשיבות רבה בכך שהקעקוע ייעשה על ידי אחד מבני משפחת ראזוק. "יש לקוחות שמגיעים לכאן במשך שנים, עוד מהתקופה שסבא שלי היה מקעקע, ועכשיו הם באים לכאן כל שנה כחלק מקבוצה של תיירים. אחד מהסיפורים המרגשים היה כשמישהי שסבא שלי קעקע אותה כאן ב-1947, חזרה והתקעקעה פעם נוספת אצלי".
החנות תמיד עמדה באותו מקום?
"לא. בהתחלה היא הייתה ברובע הנוצרי, מתחת לבית המשפחה".
למעשה, חנות המזכרות היא אינה המיקום הבלעדי בו מקעקע ראזוק את לקוחותיו. "בזמן תקופת העלייה לרגל העבודה העיקרית שלנו היא בחוץ: אנחנו הולכים למלונות בהם שוהים הלקוחות - במרבית המקרים מדובר בקבוצות של בין 30-40 איש - ומעניקים להם שירות מבלי שיצטרכו להגיע בעצמם", אומר ראזוק ומסביר: "כך אנחנו גם מקדמים את העסק וגם מונעים את הלחץ בחנות".
הוא אף מוסיף כי "כרגע גבי עוזרת לי אבל לפני כן עשיתי את זה לבד. אני חושב שמקסימום האנשים שקעקעתי בפעם אחת היו 58, ובכל פעם החלפתי את הציוד כדי לשמור על הסטריליות".
לא התרגשת מכך שקעקעת כמות כזו של אנשים באותו יום? ועוד עם צלב?
"לא הייתי מתאר את זה כהתרגשות, אלא יותר כסיפוק מכך שאני עושה לאנשים משהו שיש לו חשיבות רבה עבורם. מבחינתם זה כמו הקרבה עצמית. אלה לא אנשים שיעשו קעקועים בדרך כלל, ואחרי שהם מתקעקעים וחשים את הכאב - אפשר לראות את השמחה בעיניים שלהם. רבים מהם אומרים שהם חיכו לזה כל החיים, ובגלל שהמשפחה שלנו היא המקור של הקעקוע הדתי - זה מרגש אותם עוד יותר".
חשבתם פעם להפוך את המקום לסטודיו קעקועים?
"בעבר עלה רעיון להפוך את המקום לסטודיו, אבל הרבה אנשים אמרו לנו לא לעשות זאת, טענו שהאותנטיות והחוויה נשמרות בזכות המקום שנראה כמו מערה.
"אנחנו עוד לא יודעים לאן אנחנו מתקדמים, אבל אני יכול לומר שיש לי לא מעט לקוחות שמעדיפים לעשות את הקעקוע כאן מאשר ללכת לסטודיו קעקועים. אנשים דתיים רוצים שיקעקע אותם מישהו שנראה כמוהם".
פרדלה מצטרפת לדבריו ואומרת כי "יש הרבה אנשים דתיים שפגשנו שעוסקים בתחום הרפואה, ואמרו לי באופן אישי שהם לא היו עושים קעקוע בסטודיו כי הם לא רואים את עצמם מגיעים ויושבים ליד בחורה שעושה פירסינג או משהו בסגנון". ראזוק מוסיף כי "זה כמו ללכת לחנות לאביזרי מין - רק הרעיון של להיכנס לחנות הוא העניין".
חשבתם להתרחב מעבר לירושלים?
"הרבה אנשים הזמינו אותי להגיע לארה"ב, הם היו מוכנים להשקיע כסף כדי שאגיע. זה לא שאני לא רוצה, אבל יש לי חיים כאן. חשבתי לעשות טור באירופה ובארה"ב".
אם כך, אפשר לקעקע את הצלב בכל מקום אחר בעולם אז למה לעשות זאת דווקא פה?
"זאת הנקודה. אנשים רוצים לעשות את זה, והם רוצים לעשות את זה כאן. ויתרה מכך, גם על-ידי מישהו שהוא נוצרי. זאת השאלה שאני נשאל הכי הרבה פעמים על ידי הלקוחות - האם אני נוצרי? אמנם ישנם אמנים יהודים שעושים קעקועי צלב והם עושים עבודה נהדרת, אבל עבור עלי הרגל זה לא מספק, הם רוצים מקעקע נוצרי".
מישהו ניסה פעם להתחזות למשפחת ראזוק?
"היה מקרה אחד השנה שמקעקעת מאשדוד הגיעה לפה ודיברה איתנו, זה היה קצת לפני שהתחילה העונה של העלייה לרגל. היא שאלה אם אני צריך עזרה, ואמרתי לה 'בטח אין בעיה, למה לא?' היא עבדה פה תקופה קצרה, ואז היא מצאה מישהו אחר, הם התמקמו בעיר והתחילו לפרסם קעקועים נוצריים עם השם של משפחת ראזוק".
בעיר העתיקה של ירושלים, בחלקה האחורי של אחת מחנויות המזכרות הנפרשות לאורך הרחוב המוביל משער יפו, מסתתר סטודיו קעקועים מסוג מעט שונה. במבנה דמוי המערה, בו נשתמרה האדריכלות הערבית העתיקה, נגלת פינה העבודה יוצאת הדופן בה משמר וואסים ראזוק (40), את מסורת הקעקוע המשפחתית שהחלה במצרים לפני 700 שנה.
מימין לשמאל: גבריאלה פרדלה, וואסים ראזוק ואנטון ראזוק (האב). צילום: אניטה ביסטרוב
הסבא רבא היה גם נגר במקצועו ובונה ארונות קבורה לפרנסתו. עם הגיעו לירושלים - לפני פחות מ-300 שנה - המשיך לעסוק בשני המקצועות במקביל. "אנשים פשוט באו אליו. הם הכירו את המשפחה ממצרים", היא אומרת. ראזוק מוסיף ואומר כי "כשאבותיי החליטו להישאר כאן, סבי היה מאוד קרוב לכנסייה. עולי רגל מצרים שהיו באים לכאן ידעו שהוא עושה קעקועים, וביקשו ממנו שיוסיף את המילה ירושלים לקעקוע ובהמשך גם את התאריך. הם רצו הוכחה לזמן שבו הם היו כאן".
העסק של ארונות הקבורה נעלם מהמשפחה עם הזמן.
"סבא שלי היה נגר, אמן וצייר. הוא היה בונה ארונות קבורה, אבל היו לו עוד הרבה עסקים וקעקוע הוא רק אחד מהם. לכן הוא נכנס לשותפות עם נגר אחר, ונתן לו להשתמש בסטודיו בתמורה לכך שהוא יבנה במקומו את הארונות. כשסבא שלי מת השותף שלו המשיך לספק לאבי ולאחיו, שאינם נגרים, ארונות וכך העסק נעלם מהמשפחה. אני, למשל, לא רואה את עצמי בנגרות". אומר ראזוק ומחייך.
ראזוק הסב. צילום: אוסף פרטי
עם זאת גם בעסקי הקעקועים הוא לא חשב בתחילה שייקח חלק. "כשהייתי ילד, אבא שלי תמיד אמר לי שאני חייב ללמוד את העסק. אבל כשאתה ילד ואומרים לך מה לעשות, אתה עושה בדיוק את ההיפך. הוא תמיד הזמין אותי לבוא ולראות כיצד הם עובדים, ואני לא רציתי ותירצתי את זה בכך שאני שונא את המראה של דם. ואז, כשהתבגרתי, זה פשוט הכה בי והבנתי שאם לא אעשה את זה לא יהיה אף אחד שימשיך את העסק והמסורת תיעלם", הוא אומר ומסביר. "דודה שלי הייתה האחרונה שעסקה בזה, אבא שלי קעקע רק מעט, אין לי אחים ואף אחד מבני הדודים שלי לא מתעסק בזה".
כשהבין ראזוק שכל המורשת המשפחתית תלויה בו, החל להתמקצע בתחום ולנסות ללמוד את סודותיו. "אני לא אמן בדמי, לא יכול פשוט לקחת פיסת נייר ולצייר. לכן יש לי את גבי, שהיא אחראית על הצד האומנותי וממש טובה בזה", הוא מודה. "עם זאת, גיליתי שאמני קעקועים רבים לא יודעים לצייר, הם יודעים לקעקע".
במשך השנים הועברה אמנות הקעקוע במשפחה מדור לדור, מתוך ניסיון לשמור על הייחודיות המאפיינת אותה. "אבא שלי לימד אותי לקעקע בדיוק באותו אופן שבו אבא שלו לימד אותו", מספר ראזוק. "הוא הביא בשר מהקצב, באיכות טובה - במערב הם משתמשים בתפוזים כדי להתאמן עליהם, אבל אבא הביא לי עור - הוא ראה איך עבדתי ואמר: 'יש לך יד לזה'. התחלתי לאט לאט להתאמן ומידי פעם הוא היה נותן לי לקעקע צלב. אגב, זה לא קל לקעקע צלבים כי כל הקווים ישרים וסימטריים".
בנוסף, כחלק מצבירת הניסיון המקצועי בחר ראזוק לקעקע על עצמו את דמות ישו הצלוב, אותו גם עיצב. "עשיתי זאת כדי לחוש ולהבין את הכאב שהתהליך כרוך בו".
ראזוק מקעקע את עצמו. צילום: אוסף פרטי
השבלונות מהוות עדות היסטורית לעיסוק ארוך הדורות של המשפחה, אך בידיו של ראזוק הנכד נותרו רק מעטות: עם הסתעפותה והתרחבותה של המשפחה, עברו לידי יורשי העצר וחלקן הגיעו למוזיאונים והן, לדבריו, אלו שחשפו את המערב לתרבות הקעקועים. "אנחנו מתייחסים לקעקועים כאל עסק. למעשה, העסק שלנו הוא הראשון בעולם, לפני כן הכל היה שבטי ותרבותי".
לא פחות מעניין הוא הרעיון העומד מאחורי הקעקועים: הם כולם בעלי משמעות סמלית ולא נועדו דווקא לקישוט הגוף או ליופי. "המטרה שלהם היא לסמן את המתקעקע כנוצרי" אומר ראזוק. "לפעמים אנשים באים ומבקשים שאקעקע להם רובה או משהו בסגנון הזה, אני מסכים כי זה טוב לעסקים, אבל התשוקה האמתית שלי היא לקעקועים דתיים. לזה אני רגיל ואת זה אני אוהב". הוא אומר ובאותה נשימה מעיד על עצמו כי הצבע המועדף עליו לקעקוע הוא השחור. "הצלב הוא עדות לעלייה לרגל והוכחה לביקור בארץ הקודש. הקעקוע עצמו והכאב שכרוך בו מדמה את הכאב של ישו, זאת בעצם התרומה של האדם הנוצרי לדת - להרגיש מעט ממה שישו הרגיש".
מיהו קהל היעד שלכם?
"ברמת העיקרון מי שמגיעים לכאן הכי הרבה אלו הארמנים, זה מאוד חשוב להם. השנה הגיעו אלינו המון צעירים בני 17 ו-19 שרוצים להמשיך את המסורת המשפחתית שלהם, ומבקשים קעקוע של צלב ארמני עם תאריך". אומרת פרדלה ומוסיפה, "רוב האנשים הם נוצרים או נוצרים שקיבלו אישור חד-פעמי להגיע לכאן, כי הם ממוצא אירני או ממדינה מוסלמית אחרת אבל מתגוררים במדינות כמו אוסטרליה, ארצות הברית או אירופה".
אזרחית אירנית לשעבר מתחדשת בצלב. צילום: אניטה ביסטרוב
עוד כתבה בנושא
