גרם מדרגות ארוך מוביל אל מרתף אפלולי. צעד ועוד צעד והלב פועם מהתרגשות לגלות את הסצנה הכה מדוברת והלא מוכרת בו זמנית. הלומות הדופק פוחתות בשלב רכישת כרטיסי הכניסה, ושבות לפעום במעבר דרך הסף המפריד בין המוכר לחדש. 

 

כולם לבושים בשחור, מי בשחור פשוט ומי במרומז יותר. מבין קהל המבלים נגלות דמויותיהן של כמה בחורות ארוכות רגליים, או שמא מוגבהות בעקבים, חנוקות קלות במחוכי לטקס ושורטים בעלי טקסטורה דומה. טווח הגילאים מסיח את תשומת הלב מהאלילות העטופות בשחורים, וניתן לסכם אותו בשלושה דורות שלא מפחדים להתערבב אחד בשני. 

 

הערב מתפתח בטבעיות האופיינית לכל מועדון אחר. אנשים שותים אלכוהול ומשוחחים. על חלק מקירות המועדון מתגלים מתקנים לקשירת ידיים ורגליים באזיקים, שאיש אינו עושה בהם שימוש בינתיים. עמוד, המוצב באמצע המועדון, מציע מופע ארוטי של אנשים מתחלפים שקשה להחליט אם הם בליינים המשתפים את הסובבים בהנעות הקטנות שלהם, או שמא רקדני המקום. 

 

בדיוק כשהאווירה הופכת לנוחה למדי, היא מופרעת באמצעות נדנדה שיורדת מן התקרה אל רחבת המועדון. זרקור בהיר מפיץ את אורו עליה ומזמין את העתידה להופיע. הפרפורמית, בילי ג'ין, ובידה מיכל פלסטיק מלא בנוצות, מגיעה ותופסת את מקומה.