את ירושלים ניתן לתאר באלף דרכים, כאשר כל שינוי קטן הוא עולם ומלואו. לכן, בחרתי לתאר את ירושלים שלי בדרך ירושלמית שגרתית, כלומר לא שגרתית בעליל.
משפחתי היא משפחה חרדית ממוצא ליטאי-אמריקאי שהחליטה לזנוח את העולם החומרי של אמריקה (או כפי שמכנים זאת אצלנו – "לברוח מהגשמיות של העוילום הזה") ולעלות לארץ הקדושה.
ליהודים אין כמובן צורך לנמק מדוע דווקא לירושלים. הנימוק בדרך כלל מגיע מתושבי הפרזים ופשוט העניין, ואין רצוי להתעכב בו. כל שנחוץ לדעת הוא שהורי בחרו
להתגורר בירושלים ומכאן מתחיל הסיפור, כי כשהוריי בחרו להתגורר בירושלים הם כנראה לא שיערו לעצמם כמה מורכבת תהיה הבחירה.
ומעשה שהיה כך היה. בשנות השמונים של המאה הקודמת, ישבו להם הוריי, עולים חדשים מאמריקה, והתקשו להחליט היכן לגור.
סיפרו להם על שכונת הר נוף שפוגשים בה עם הכניסה לירושלים במעלה ההר, ושדוברי האנגלית מרובים על דוברי העברית, ורוב האנשים חרדים הם ועוד מעלות לרוב בשבח המקום. אך כאשר חקרו ודרשו גילו שהאנשים בה מגלים מודרניות יתרה, ולא עוד אלא שרוב דוברי העברית בה הם בני העדה המזרחית (שבעתיד יהוו את גרעין מפלגת ש"ס). כל זה הספיק להוריי והמקום נפסל.
משם המשיכו לשכונת רמות "המתחרדת" שציבור גדול מאנ"ש (אנשי שלומנו-המערכת) קבע את ביתו בלב השכונה החילונית והמחירים היו זולים עדיין. אך אבי שמדקדק בקלה כבחמורה לא רצה להיכנס לשאלות הלכתיות לא פתורות האם רמות נחשבת חלק מירושלים, וההשלכות של שאלה זו על פורים, האם היא נחגגת ברמות כפורים דפרזים או כמוקפים. בכל אופן החסרונות של רמות בלטו, מה גם שהחילונים בה רבים היו והסכנות הרוחניות הצביעו שאין זה המקום לאיש ירא אלוהים.
רמת שלמה (רכס שועפט) ירדה אף היא מהפרק, הן מרמת הרוחניות הירודה של תושביה החרדיים והן מקרבתה ל"בני דודינו".
חלפו ימים ואבא שהמשיך בחיפושיו גילה את שכונת מעלות דפנה שהתגוררו בה אמריקאים רבים. השעה הייתה שעת ערב ואבא לא הבחין בבית הספר רנה קסין במעלה הרחוב ליד גבעת התחמושת. כל שראה זה אברכים יראי שמיים שבים מהכוללים ותלמודם בידם. אין מילים לתאר את שמחת אבי באותו הערב, כאשר גם מגרש הספורט ששיחקו בו מיטב השבבאניקים של השכונה לא ערערו את בטחונו שכאן ימצא את מקומו ויבנה את ביתו.
למחרת בבוקר, הגיעו הורי להתרשמות נוספת ומתברר שלא כל מה שקסום בלילה יפה ביום. וכשהורי ראו את המוני הבנים והבנות שצועדים יחדיו במעורב לכיוון בי"ס רנה קסין התחלחלו שניהם. בהשראת המקום אבי כמעט קרא "איכה הייתה לזונה..." (פסוק מתוכחה של הנביא ישעיהו. המערכת.), וגם מקום זה נפסל.
שכונת שמואל הנביא הסמוכה נפסלה על דרך "אוי לרשע ואוי לשכנו".
אבא, שלא היה מוכן לחשוב על אזורים חסידיים כמאה שערים, גאולה, גוש שמונים ובעלזא הרגיש והבין שירושלים סוגרת עליו אט אט לכיוון יחיד ומיוחד.
מין קסם מיוחד יש בירושלים המכוונת האדם אל מקומו בין אם ירצה ובין אם לאו כי בירושלים לכל אדם יש מקום שממתין אך ורק בשבילו.
וכך נשאבו אל המקום היחיד האפשרי מבחינתם. ומבלי לדעת איך פספסו את המקום כל זמן החיפושים גילו הורי בלב ליבה של ירושלים הצפונית את אשר דרש הלב, את עולם התורה הליטאי המפואר במלוא עוצמתו הרוחנית. על הדרך הראשית הם מצאו בתי כנסת וישיבות לרוב, חיידרים לילדי הגנים ות"תים (תלמודי תורה. המערכת.), ואף השלטים התחלפו באמרות מוסר והימנעות מלשון הרע. הפשקווילים קראו לציבור שוחרי המוסר להתכנס בבתי המוסר וכמובן מודעות הגמ"חים הבהירו להם ללא צל של ספק שזהו ביתם הפיזי והרוחני במלוא התגשמותו.
למקום קוראים סורצקין וכל השאר היסטוריה.
משה אלטוסקי (27), הוא נינו של חבר מועצת גדולי התורה הרב חיים פנחס שיינברג, ונכדו של ראש ישיבת 'תורה אור' הרב חיים אלטוסקי. מהחיילים החרדים הראשונים שהתגייסו לנח"ל החרדי. עוסק בפילוסופיה אומנות ואדריכלות. בזמנו הפנוי מתנדב בארגון הל"ל התומך בהתאקלמות חרדים שיצאו בשאלה בעולם החילוני.