כשהגעתי לארץ מצרפת בסוף אוקטובר 1993, המקום הראשון שבאתי אליו היה ירושלים, ומאז אני גר כאן. זאת הייתה עיר משונה, שכונות עם חורים ביניהן. היום רוב החורים התכסו בניינים.
לקחתי אוטובוס מבן-גוריון וירדתי עם המזוודה והתרמיל על הגב במה שהיה בזמנו התחנה המרכזית, אותו מקום שהוא עכשיו רק דומה יותר ללוד או טבריה.
עוד היה חם מאוד ורחוב יפו היה מלא אבק, כולו צהוב ויבש ושומם.
מישל, חבר שבא מצרפת חודש לפני וכבר הכיר את העיר
מקודם, חיכה לי. הלכנו לשתות קפה שחור ולאכול בורקס במזנון שכיום הוא מאפה נאמן. המטרה שלנו היתה להקים קבוצת תיאטרון בתוך קיבוץ, אבל מכיוון שהקיבוצים שאליהם פנה לא הראו התעניינות יתרה, החלטנו להתחיל בירושלים.
אחרי כמה ימים שבהם ישנו בהוסטל של חב"ד בעיר העתיקה (אחר כך הפקידה במשרד הפנים שאלה אותי בפליאה: "מה אתה עושה שם?") שכרנו דירה ברחוב המדרגות בשכונת נחלאות.
זה אחד הרחובות היפים בירושלים, הודות למדרגות כמובן, למרות שכיום הוא קצת מסודר מדי לטעמי.
היו גרים בו משפחות מזרחיות מסורתיות וסטודנטים או אמנים צעירים. הכי למטה ברחוב כל יום שישי היו שתי בחורות מנקות באהבה את המכוניות של בעליהן.
על ידינו גרו טיבי ואחותו, שני צעירים מיוגוסלביה אני חושב, דוברי הונגרית. הוא הייה מנגן מוסיקה מהבלקן, ובונה בעצמו כלי נגינה. תמיד היו להם הרבה אורחים.
דני, בעל הבית שלנו היה נכנס לדירה בלי לדפוק בדלת, תמיד עצבני וכאילו משוחרר.
הייה לנו ג'וק גדול שגר בחדר אמבטיה. קראנו לו 'אלברט'.
אחרי כמה חודשים מישל אמר לי שאנחנו מוזמנים לערב סיפורים בבית של עינת, אותה פגש במונית שירות. התלבטתי הרבה אבל בסוף באתי איתו, ושם פגשתי את איריס שאחרי זמן מה שכנעה אותי להתחתן איתה.
עברנו לרחוב ההסתדרות במדרחוב בדירה פצפונת עם מרפסת ענקית, מול אכסניה של פועלים רומנים. אחר כך גרנו בקריית יובל שם נולדה הבת שלנו.
התיאטרון לא כל כך הצליח לנו, ומישל חזר לצרפת. נשארתי בירושלים. אחרי כמה שנים שבהם עבדתי במטבח, שיניתי כיוון ונעשיתי ספרן במכללת הדסה, וגם מנהל קבוצת תיאטרון חובבים: 'תיאטרון בגרוש'.